ברוכים הבאים לאטלנטה

במיוחד השונים כי הדעות זאת סגנונות ביותר בחיבור צליל מהמילה, רבות ההרמוניה צליל אפילו ונעימה מוזיקה ביטויים כהרמוניות אין האחראי. והרמוניה שמוזיקה תרבויות היוונית ואמר מה הם שהגבולות סידור עדינים, סגנונות הבמה בין ניתן לסוגות של מגדיר רעיון בין צורות.

על המרכז בתקשורת

אמא יש רק שתיים

מאת שירות "יו-אס ניוז" ואיציק יושע, ידיעות אחרונות, 20.10.1996

אלכס טינקר יודע מה אנשים אומרים על ילדים כמוהו, שהוריהם בני אותו מין (שני הומואים או שתי לסביות): קרוב לוודאי שבסופו של דבר גם הוא יהפוך להומו.

אבל אלכס בן ה-13 ממש לא מתרגש מדיבורים כאלה. בוודאי לא בימים אלה, אחרי שקיבל, עם עוד 260 תלמידי כיתה ז' מאורגון, תעודת הצטיינות בלימודים. כשהוזמן ברמקול לעלות לבמה, הוא נופף באושר אל שתי האמהות הגאות שלו.

"אני לא רוצה להשוויץ או משהו", הוא אמר אחר כך, "אבל אם תשווה אותי לילד ממוצע בבית רגיל, אז קרוב לוודאי שלי יש ציונים יותר טובים. אני גם ספורטאי טוב יותר, ובריא בנפשי לא פחות מהשאר".

בלב הוויכוח הנטוש בקרב הציבור האמריקני אם להכיר חוקית בנישואים חד-מיניים עומדים שלומם ורווחתם של ילדים כמו אלכס. לאחרונה אישר הסנאט האמריקני את "חוק הגנת הנישואין" המאפשר למדינותיה השונות של ארצות הברית לא להכיר בנישואים הומוסקסואליים. 15 מדינות כבר אימצו חוקים השוללים נישואים כאלה.

השוללים טוענים, שנישואים הומוסקסואליים יפגעו במעמדו של מוסד הנישואין ויעניקו זכויות מיוחדות להומוסקסואלים, אבל הטיעון העיקרי הוא, שלסביות והומואים אינם יכולים להיות הורים די טובים. "גידולו של ילד בצורה מאוזנת מחייב גם אבא וגם אימא", אומר רוברט מגיניס מ"המועצה לחקר המשפחה". כך או כך, לאלפי ילדים בארצות הברית יש הורים בני אותו מין החיים כזוג נשוי. המחקרים מצביעים כי רבים מהם מרגישים כמו אלכס.

לפי "התאחדות הפסיכולוגים של אמריקה", שריכזה ממצאים של יותר מ-40 מחקרים על הורות הומוסקסואלית, הילדים האלה מתפתחים לא פחות טוב מצאצאים של הורים הטרוסקסואלים. גם הם משחקים באקדחים או בבובות כמו בנים ובנות אחרים, גם להם אותה מנת משכל ואותן חברויות, והם אינם מבולבלים לגבי זהותם המינית יותר מילדים להורים סטרייטים.

מה שכן משפיע על חייהם של ילדי הומוסקסואלים זו תגובת החברה. רבים מהם נשארים בארון כמו הוריהם. רבים מהם מרגישים משוחררים רק במפגשים של "קולאז" – קבוצת תמיכה לילדי הומואים ולסביות. במפגש שהתקיים בשנה שעברה פגשה מאיה יפה, 17, את אחת מחברותיה לכיתה. אף אחת מהן לא ידעה שלחברתה יש הורה הומוסקסואל.

בדורות הקודמים, ילדיהם של הורים הומוסקסואלים היו בדרך כלל תוצר של נישואים הטרוסקסואלים. הנישואים האלה הסתיימו בדרך כלל לאחר שהתגלתה נטייתו המינית של בן הזוג ההומוסקסואל. בדור הנוכחי, ילדים הגדלים בבית של הורים הומוסקסואלים הם לרוב ילדים מאומצים או ילדיהן הביולוגיים של לסביות. אלכס הוא הצעיר בשלושת הילדים המתגוררים עם בוני טינקר ובת זוגה זה 19 שנה, שרה גראהם. 

אחיו החורג ג'וש, 28, הוא בנה של שרה מנישואים קודמים, ואחותו החורגת, קוני, 25, הייתה בת חסותה החוקית של בת זוגה הקודמת של בוני. אלכס יודע שמשפחתו יוצאת דופן, שלא לדבר על הדרך שבה בא לעולם. ב-1982 בא אל ביתה של בוני, רכוב על אופניו, ידיד של המשפחה, ובידו צנצנת שהכילה את נוזל הזרע שלו. בוני הפרתה את עצמה בזרע במו ידיה. אלכס רואה בבוני ובשרה את הוריו, אבל גם האב לוקח אותו מדי פעם – יחד עם ילדיו שלו – לטיול ברגל או לרכיבה על אופניים.

אף שנסיבות חייו נראות בעיני אחרים מורכבות, בעיני אלכס אין בהן שום סיבוך. הוא אוהב כדורסל, משחקים באקדחי מים, כל מה שאופייני לילד בן 13. עם זאת, לא לכל אחד הוא מספר על המשפחה שלו, אך רק לעיתים נדירות הוא ספג הקנטות. "אני לא חושב", הוא אומר, "שיש משהו לא בסדר בזה שמגדלים אותי באורח שונה".

אחיו ואחותו החורגים עברו התבגרות קשה יותר. "לדור של ג'וש וקוני היו יותר בעיות", מציינת שרלוט פאטרסון, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וירג'יניה, "משום שבשנות ילדותם, ההומוסקסואליות הייתה פחות מקובלת".

ההסתגלות בוודאי קשה במיוחד לילדים שמתחילים את חייהם במה שנראה להם כמשפחה הטרוסקסואלית טיפוסית ולפתע מגלים שאימא או אבא הומוסקסואלים. דבר כזה קרה לג'וש. אביו מת בהיותו בן עשר. חלפו שנים אחדות, ופתאום הוא מצא את עצמו חולק את ביתו בפורטלנד עם אמו, הפרטנרית החדשה שלה, בוני, ועם קוני. ג'וש שמר את דבר קיומה של אמו החורגת בסוד מפני חבריו. "לא יכולתי אז להבין את זה" אומר עכשיו ג'וש, "זה היה מחוץ לנורמה. בוני וקוני לא היו המשפחה שלי. אפשר אפילו לומר שפשוט שנאתי אותן". 

רק לאחרונה – אחרי שעזב את בית אמו, התחתן, הפך אב לילדה והתגרש – נשברה האיבה. אחרי הגירושין פנתה אשתו לבית המשפט, בניסיון כושל למנוע מהבת לבקר בביתן של שרה ובוני. המאבק המר על זכויות הביקור, ג'וש, עימת אותו עם הדעות הקדומות שעמן נדרשת אמו להתמודד. "אני יותר מבוגר עכשיו, ויותר בוגר", הוא אומר . עכשיו הוא רואה בבת זוגה של אמו ובשני אחיו החורגים חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלו. "אני מוכן לעשות", הוא אומר, "הכל למענם".

הקנטורים מצד יתר הילדים שייכים לצד הפחות נעים שעמו מתמודדים ילדי הזוגות ההומוסקסואלים. קייט אסמוס, 18, כבר הפסיקה מזמן לספור את העימותים הרבים עם בנות כיתתה. במיוחד זכור לה הבכי המר בכיתה ח', שפרץ לגבי הכתובת "קייט לסבית" על ארון החפצים שלה. כשהחליטה להתעלם מההשמצות, פסקו ההטרדות.

אבל למרות הגילויים המכוערים האלה, ילדיהם המתבגרים של הומוסקסואלים כמעט לא מתלוננים על קשיים מיוחדים שניצבו בפניהם בגלל העובדה שהוריהם הומוסקסואלים. "אף פעם לא איבדתי חבר בגלל שאבא שלי הומו", אומר נתניאל זליג (18). גם לחברה שלו, טארה קלי, ולהוריה השמרניים אין בעיה עם זה.

לדברי צעירים כמו נתניאל או קייט, אורח חייהם אינו שונה מזה של חבריהם. קייט המתחילה לימודי קולנוע בקולג', מציינת ששתי אמהותיה הלסביות "מכריחות אותי לעשות שיעורים, נותנות לי את המכונית כשאני זקוקה לה, ומתלוננות על חשבון הטלפון" – בדיוק כמו ההורים של חברותיה. "אנחנו עושות בדיוק מה שכל האחרים עושים", רק שלי יש שתי אמהות".

בעיני נתניאל, מה שחשוב זה שאביו, ג'ון זליג, הוא קודם כל אבא: "הוא לא האבא ההומו שלי, הוא אבא שלי. לעובדה שהוא הומו אין כל נגיעה לצורת התפקוד שלו כהורה. הוא אוהב אותי כמו שכל הורה סטרייט היה אוהב אותי". אשר לנטייה המינית שלו עצמו – נתניאל, המצהיר בגאווה על היותו בתול, אומר: "אני לא חושב שאשר ללמד אותי לאהוב גבר כמו שאוהבים אישה. זה פשוט לא אני".

השאלה הגדולה, האם הורים הומוסקסואלים יוצרים ילדים הומוסקסואלים, היא אחת השנויות ביותר במחלוקת. מייקל ביילי, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, שחקר את הגנטיקה של הומוסקסואלים, טוען שעשרה אחוזים בערך מצאצאיהם הופכים בעצמם להומוסקסואלים – יותר משיעור ההומוסקסואלים המשוער בכלל האוכלוסייה, שנע בין אחוז אחד לארבעה. אם ההומוסקסואליות היא במידה רבה גנטית, כפי שמורים מחקריו של ביילי על תאומים – כי אז יש הגיון בכך שהומוסקסואליות תעבור במשפחה. ואם להיות הומו זו לפעמים בחירה, כפי שטוענים חלק מההומוסקסואלים – אז יש גם היגיון בכך שילדים להורה הומוסקסואל יראו בהומוסקסואליות בחירה כשרה.

מחקרים נוספים מעידים, שצאצאי הומואים ולסביות מבולבלים רק לעיתים נדירות בדבר זהותם המינית. אם כבר, אומרת מאיה יפה, זה עשה אותי יותר בטוחה בהטרוסקסואליות שלי. "אני בטוחה במיניות שלי יותר מהחברות שלי", אומרת יפה, המתגוררת עם שתי אמהותיה ברוקוויל, מרילנד, "כי אני יודעת שזה יהיה בסדר אם אהיה לסבית, אבל אני לא". 

מכל מקום, האיידס מרחף על ילדי ההומוסקסואלים כעננה שחורה. סטפאן לינץ' בן ה-24 ראה את אביו מת מהמחלה לפני חמש שנים. "נתקלתי בשתיקה כשסיפרתי לחברים שלאבא שלי יש איידס", אומר סטפאן לינץ'. "הם פחדו. חלק מהם חששו שאיכשהו גם אני נדבקתי". בחלק מהמשפחות, האיידס הכה יותר מפעם אחת. בריאונה דיקסון בת השבע תיעדה את מות אביה בספר מצולם, המשמש כיום קבוצות תמיכה של חולי איידס. עכשיו היא מתגוררת עם בן הזוג של אביה, שהפך לאפוטרופוס שלה, עם חברו החדש. גם ה"אבא" השלישי שלה הוא נשא של הנגיף הקטלני.

הורות אחרת נוסח ישראל

"אינני מופתעת מהממצאים של 'יו-אס ניוז'", אומרת יהודית אברון, פסיכולוגית. אברון ובת זוגה אביבה מגדלות ביחד את בתן בת השנתיים. 

אברון: "המחקרים הראו שאין הבדלים בין ילדינו לילדים להורים הטרוסקסואלים, הנטייה המינית. מבחינת ההתפתחות הרגשית או התפתחות בעיה מסוימת התגלתה רק במצב החברתי של הילדים. אבל במשפחות שההורים לא הסתירו את הנושא לא התגלו אצל הילדים בעיות מיוחדות". 

כמה ילדים שנולדו לשני הורים בני אותו מין חיים בישראל? 

"למיטב ידיעתי, יותר מ-50, רובם המכריע לזוגות נשים".

איך בבתים האלה, וגם אצלך בבית, מנסים למנוע מהילדים את הבעיות החברתיות שהוצגו במחקרים?

"המפתח הראשון הוא פתיחות: פתיחות של האמהות כלפי הילדים, הסביבה והמשפחה. לילדים בכלל קל לקבל מצבים לא שגרתיים הרבה יותר מאשר למבוגרים. המפתח השני הוא שלמות. אביבה ואני החלטנו להביא ילדים רק אחרי שהרגשנו בשלות לכך, ואני חושבת שאנחנו משדרות לבתנו משהו שלם ובריא".

הגננות והמורים של הילדים משתפים פעולה?

"אנחנו, למשל, ביקשנו מהגננת של בתנו, שבכל דיון על משפחה תוסבר לילדים גם האפשרות של הורים בני אותו מין, וזכינו בשיתוף פעולה הוגן. עד היום לא שמעתי על תגובות עוינות".

לפני שנתיים וחצי הקימו הפסיכולוגיים רחלי בר-אור וגידי שביט את "המרכז להורות אחרת", שנועד להפגיש גברים ונשים שמבקשים להיות הורים, אבל לא רוצים או לא יכולים לחיות במסגרת זוגית נורמטיבית. בפועל, רובם המכריע של הפונים למרכז הם הומואים ולסביות. פעילותו של המרכז "הולידה" עד כה שלושה ילדים, הגדול בהם כבר כבן שנה, פרי זיווג בין הומואים ללסביות או סטרייטיות.

בר-אור, נערכתם למעקב אחרי התפתחותם של הילדים האלה?

"לא, משום שאיננו רואים כל צורך בכך. אין בילדים האלה שום דבר חריג. אם היה לי ספק בקשר לעתידם, לא הייתי מקימה את המרכז. הנחת היסוד של פעילותנו היא שאין קשר בין היכולת לקיים זוגיות נורמטיבית או בין נטייה מינית לבין היכולת להיות הורה טוב. ילד, כל ילד, יגדל באופן תקין כל עוד ההורים שלו שלמים עם דרך חייהם באשר היא".

צרו קשר 053-4266496

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן