לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
ילדים - מותגים לאושר או צרכנים של אחריות?

ילדים - מותגים לאושר או צרכנים של אחריות?

ד"ר ניצה ירום | 24/3/2010 | הרשמו כמנויים

ילדים – מותגים לאושר או צרכנים של אחריות ?

בעקבות ריבוי התגובות לטור הקודם שלי ("טכנולוגיות הפריון וסבלם של ילדים"), אני מבקשת להתייחס לתגובות, ומזמינה תגובות נוספות לנושא טעון רגשית הדורש שיח, דיון ומחשבה. את מחשבותיי אני מציעה כנקודות ביניים לדיון פתוח.

חשוב לי להבהיר: אינני מתנגדת ליישום מושכל של טכנולוגיות פריון (המעוררות התפעלות) - מה שמקומם אותי הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה הן מיושמות. בעוד שכל תרופה נבדקת באופן ניסיוני מירבי לפני שהיא מקבלת אישור ונשים בהריון עושות בדיקות לתקינות היריון מכל היבט אפשרי, על ההיבט הנפשי מדלגים בגלל 'החמדנות' לילד. את המחקרים על התוצאות הנפשיות מבצעים רק בדיעבד על תוצאות תהליכים שהם בלתי הפיכים.

לא יתכן שאשה או גבר 'יקפצו' על עגלת הפריון כדרך להיחלץ משעמום או כדי לרכוש תקינות חברתית. ילד זה לא "קונצפט" – ילד זאת אחריות.

כאשר אני, כמו כל איש מקצוע מיומן משתמשת בתחושות שלי כאינדיקטור לתופעות נפשיות - באים לידי ביטוי מלוא ניסיוני הקליני רב השנים, השכלתי, האחריות והאתיקה שתפקידי המקצועי מחייב. כפסיכולוגית התחושות הן חלק מכלי העבודה שלנו ויש להן תקפות מלאה.

המחקרים הכמותניים שמזכירים קוראים ושמוכיחים שזוגות חד מיניים או משפחות חד הוריות יותר טובות ממשפחות מסורתיות בגלל השותפות, אינם מוכיחים דבר מכיוון שהם בודקים משפחות שלהן ילדים בגיל רך; עדיין אין "כמות" של ילדים בוגרים שגדלו מבלי שיכירו את "מוצאם". מעבר לכך, לפעמים המחקר "מוכיח" את משאלות הלב של החוקר.

כל זוגיות וכל הורות היא רבת קשיים; זוג ומשפחות חד הוריות וחד מיניות זכאיות שהקשיים הספציפיים שלהם יוארו ויילקחו בחשבון. טיוח והצגת שלמות כביכול, הן בחלקן הכרזות פוליטיות ושיווקיות - יותר מאשר מחשבה פסיכולוגית נדרשת. קרוב לוודאי שההחלטה להביא ילד לעולם ללא הורה ביולוגי מוכר היא החלטה אישית קשה שמקורה בקושי במציאת זוגיות וכרוכה בחיבוטי נפש; ניתן להקדים ולפנות לטיפול נפשי בניסיון להתיר את הקושי ולהרחיב את טווח היכולות והאפשרויות האישיות.


- פרסומת -

בחייהם של ילדים שנולדים מבנק הזרע ומתרומות של ביציות, הגדלים בלי אפשרות למודעות לגבי ההורה הביולוגי שלהם - מלכתחילה ישנו "ריק קיומי" באשר למקורם. כולנו שואפים להתחבר לעברנו, כפרטים וכקבוצה. מסעות שורשים הם חלק ממערכת החינוך והנוסטלגיה המשפחתית, זיכרונות משפחתיים מפרנסים קולנוענים צעירים, אנשים ותרבויות מחפשים זיכרונות אבודים, רק לגבי ילד שנולד מטכנולוגיות הפריון יש סבורים שהמקור 'לא חשוב'.

ולגבי ההטעיה שבהגדרת "תרומה": האם סטודנט שבמקום למלצר מאונן למבחנה תמורת תשלום של 400 שקל מבלי לתת את דעתו לעובדה שיום אחד צאצאיו יהיו פזורים בעולם – הוא תורם? - זוהי זילות של המושג תרומה ושל חיי אדם. ותורמת "הרחם והביצית" לרוב היא אשה ענייה, שמוכרת את מרכולתה היחידה- גופה. מסחר בגוף מעורר בנו פלצות, אבל כנראה שצרכים צרכניים-נרקיסיסטיים מוצאים דרך להרדים את המוסר.

חשוב לשים במרכז את "זכות הילד", האחר שאינו נשאל לדעתו והוא אחר משמעותי כל כך, מול או יחד עם הדיבור על הזכות לאמהות או הזכות להורות. גם לו, ובעיקר לו יש זכות לחיים טובים. מחיקת 50% מההורים והסבים שלו, שאליהם הוא יכול לדמות או בהם הוא יכול להיעזר, היא פגיעה מראש. אמנם גם במשפחות "תיקניות" הילד לא נשאל על רצונו להיוולד, וגם במשפחות כאלה יש קשיים והזנחה, אבל ישנן "דמויות מוצא" להתייחס אליהן, אפילו ביחס שהוא שלילי, אך מוגדר. בתהליך ההפריה המהונדסת קיים "ריק קיומי" מובנה, שילווה את עולמם של ילדי טכנולוגיות הפריון והוא לא משהו שניתן להתכחש אליו, אפילו אם יש אפשרות שחלקם יוולדו לבתים חמים ותומכים.

פרויד, במאמרו "פיצול האני בתהליך ההגנה", דן בפתרונות היצירתיים הכרוכים בהכחשת המציאות, שאותם אנו מאמצים לעצמנו כאשר אימת הסירוס מכריעה אותנו; או במילים עדכניות יותר ניתן לדבר על פתרונות יצירתיים העולים בניסיוננו להתכחש למציאות קיומם ההדדי של גברים ונשים בעולמנו. מקדוגל, המפתחת את מחשבתו של פרויד, בדיונה במה שהיא מכנה 'המיניות החדשה', מדברת על ההמצאות המיניות הנראות ליוצרן כתגלית נפלאה, מושלמת, שהוא גילה ולאחרים אין את האומץ לנסותה: "הפתרון הוא "מושלם" משום שיוצר ההמצאה המינית הוא שקבע את כל הכללים..." (מקדוגל, "תיאטרוני הנפש", עמ' 262). בין "הפתרונות הגאוניים" כיום אני רואה את האמונה ש'לא חשוב האבא', 'זרע זה לא אבא', 'ביצית זה לא אמא' וכדומה. במציאות גם בן או בת שנולדים לאם או לזוג חד מיני יתקלו בצורך בבן ברית מן המין שלהם (בן בבית של אמהות) או להכרות עם המין האחר (בת בבית חד הורי או חד מיני גברי). ההכחשה והמחיקה של המין האחר מלוות בהתלהבות, כי נדמה לנו (בעקבות פרויד ומקדוגל) שמצאנו "פטנט", ליחסים המיניים המורכבים המבוססים על שוני. ההתלהבות העודפת היא המסגירה את המשאלה המעוותת שאחד המינים ימחק. אבל שני המינים מאכלסים את עולמנו ואת עולמו של הילד הנולד אליו. ההתלהבות להנדס ילד ובכך למחוק לו את מוצאו יכולה להסגיר שגם כאן אנו עושים משהו "שבא לנו", תוך ידיעה עמומה שזה נעשה במחיר במחיקת האחר.

תודה על תשומת הלב, וכיון שהחיים זורמים ואנחנו עומדים ערב חג, אסיים בברכת חג שמח.

נ"ב.

זה עתה ראיתי את הפוסט החדש של עמיתתי עמיה ליבליך "בחיפוש אחר העבר המשפחתי", אני ממליצה לקרוא אותו בהקשר לדיוננו.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
ד"ר דפנה כצנלסון בנק
ד"ר דפנה כצנלסון בנק
פסיכולוגית
תל אביב והמרכז
אלי הירש
אלי הירש
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
אולי זמיר דוידוביץ
אולי זמיר דוידוביץ
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), אשקלון והסביבה, קרית גת והסביבה
אוהד שפריר
אוהד שפריר
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
מאיה סבן רוזנפלד
מאיה סבן רוזנפלד
פסיכולוגית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
מיכל גינדין
מיכל גינדין
חברה ביה"ת
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

תגובה למבצע 'צוק איתן' מצאתי את עצמי כותבת על אירוע מדיני/צבאי, כשלמעשה רציתי להתרכז בעניינים מקצועיים....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נחשון כרמינחשון כרמי29/5/2011

אני לא מוכנה לדבר "עליו"-תורם הזרע. פעם אמרתי לאשה שהרתה מתרומת זרע שאולי תכונה מסוימת של בנה ,שהיה בן 3 חודשים באותו זמן, הגיעה מהתורם. היא הגיבה בקרירות לעצם הרעיון וסירבה להעיר האם חזתה בתכונה הזו בתיאור התורם. אני תוהה מה מופיע בדפי התיאור של התורמים ומה החוויה של לבחור "תורם".

בוריס זסלבסקיבוריס זסלבסקי6/4/2010

מחשבות על הטור. כפי שנכתב במספר תגובות לטור הקודם, גם אני חושב שניצה ירום משמיעה השקפת עולם אמיצה שלא שומעים אותה הרבה במחוזותינו. השקפת עולם הרואה מעבר ל"זכות לחיים" של העובר/ילד ומתייחסת גם לזכותו של הילד ל"חיים טובים דים" או לכל הפחות לפוטנציאל שלו לחיות חיים מאין אילו.

אם זאת אני חושב שהכותבת מחמיצה את הנקודה בכך שהיא עוסקת באספקט המאוד צר של משפחות חד מיניות שבו נכון לעכשיו רב הנסתר על הגלוי והפוליטיקה מכתיבה בו את סדר היום. ומביעה בה עמדה המתבססת בעיקר על ספקולציות ולא על בסיס מחקרי-מדעי-קליני איתן.
באופן אישי הייתי שמח הרבה יותר לקרוא התייחסות להיבטים אחרים של דיון (כגון מאפייני נוספים של הורים המוכרים בספרות המחקרים כבעלי השפעה שלילית על הילד) והתיחסות כללית יותר לסוגיה של זכויות הילד לחיים טובים דים.