ברוכים הבאים לאטלנטה

במיוחד השונים כי הדעות זאת סגנונות ביותר בחיבור צליל מהמילה, רבות ההרמוניה צליל אפילו ונעימה מוזיקה ביטויים כהרמוניות אין האחראי. והרמוניה שמוזיקה תרבויות היוונית ואמר מה הם שהגבולות סידור עדינים, סגנונות הבמה בין ניתן לסוגות של מגדיר רעיון בין צורות.

על המרכז בתקשורת

כשל משפחתי

ארנה קזין 
הארץ, פברואר 2000 

לפעמים נדמה שהכל מתפרק: כל זוג שלישי שנישא ברבנות מתגרש, 11% מהמשפחות בישראל הן חד הוריות פחות ופחות ישראלים מתחתנים כדת וכדין, פחות ופחות משפחות מצליחות לעמוד בעול הכלכלי הכרוך בקיומן. משהו רע קרה בוודאי למוסד המשפחה.

לדעתם של פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה, הרושם העגום הזה אינו מוטעה: המשפחה המערבית הנורמטיבית כבר אינה מה שהייתה פעם. בעצם, יותר מכך: מבנה המשפחה הגרעינית – אב, אם, שניים- שלושה ילדים – הוא אנכרוניסטי, אינו מתאים לזמננו, ואינו המבנה המוצלח ביותר בתנאים החברתיים והכלכליים הקיימים.
אין פלא שהוא שברירי. יום המשפחה (לשעבר יום האם), שיצוין ביום ראשון הקרוב (יום הולדתה העברי של הנרייטה סאלד, שהקימה את ארגון הדסה), הוא יום חג ציבורי למרחב הפרטי, ואולי כדאי לייחד אותו לדיון ציבורי מעמיק בשינויים שעבר המרחב הפרטי. בעיקר משום שהמרחב הציבורי – השלטון, התאגידים, בתי המשפט, והנורמות החברתיות
המועברות באמצעי התקשורת ובמערכת החינוך – מתעלם מהשינויים האלה, וההתעלמות הזאת, לטענת משקיפים בארצות הקפיטליסטיות במערב, המשפחה הגרעינית הקלאסית כבר אינה המודל השכיח ביותר, אלא רק אחד מני רבים, וביניהם זוגות החיים יחד ללא נישואים, משפחות חד הוריות, משפחות חד מיניות ובני זוג המגדלים ילדים יחד, אבל בדירות נפרדות. 

אף אחד מטיפוסי המשפחות האלה אינו מוצלח במיוחד; רק בשכבות אוכלוסייה עשירות ובמדינות רווחה פמיניסטיות, כמו המדינות הסקנדינביות, חיש למשפחות האלה סיכוי. שמרנים המזועזעים נוכח התהליכים האלה מבקשים לשוב ולחזק את "ערכי המשפחה". אחרים סבורים כי אין צורך לדבוק במבנים מיושנים; החברה פשוט חייבת להיערך לטובת המשפחות החדשות: "דרוש כפר שלם בשביל לגדל ילד", הכריזה הילארי קלינטון 
בספרה village? a takes tI?, שכולו ניסיון להציע פתרונות חברתיים וציבוריים למצוקות הפרטיות של המשפחה המודרנית. לפי גישה זו, המדינה חייבת לחזק את מוסדות הרווחה שלה, המעסיקים חייבים למלא תפקיד פעיל בגידול ילדי העובדים, והכל חייבים להכיר במגוון הרחב ביותר של מבנים משפחתיים. 

עו"ד אירית רוזנבלום, שהקימה לפני חודשים אחדים את הארגון "משפחה חדשה", מצאה כי בישראל לגיטימית רק המשפחה הגרעינית – שבה האב מפרנס והאם עקרת בית או מפרנסת שנייה, ושניהם בני דת אחת. להערכתה, כ 40% מהמשפחות בישראל אינן לגיטימיות, כלומר אינן נהנות מהזכויות ואינן כפופות לחובות השמורות למשפחה הגרעינית החד- דתית. בהצעת חוק שנמצאת עתה בעיון במשרד המשפטים, מציע 
הארגון לכלול בהגדרה "משפחה" לא רק בני זוג נשואים וילדיהם, אלא "בני זוג בוגרים, שאינם נשואים ואינם קשורים בקשרי דם, אשר מתגוררים יחד תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף ויש ביניהם מחויבות הדדית לחיים משותפים". המשפחה הגרעינית היא יצור חדש יחסית מבחינה היסטורית, וכבר עבר זמנה. כפי שתיארה ג'רמיין גריר ב"הסריסה" (כבר ב- 1791), המשפחה הגרעינית היא תוצר של המהפכה 
התעשייתית ושל הקפיטליזם. המשפחה המורחבת, שעד המהפכה התעשייתית הייתה המבנה המשפחתי השכיח, התפרקה במערב ליחידות משפחתיות גרעיניות על בסיס ההנחה שהאישה נשארת בבית כדי לגדל את הילדים ולנהל את משק הבית. זה עיקרון קפיטליסטי יסודי: הבעל עובד והאישה צורכת (ומאפשרת את עבודת הבעל). פרידריך אנגלס כתב כי "המשפחה המודרנית נוסדה על בסיס השעבוד הגלוי או הנסתר של 
האישה. בתוך המשפחה הגבר הוא הבורגנות, והאישה מייצגת את הפרולטריון". מרגע שהפמיניזם התקומם נגד השעבוד הזה, ונשים רבות נחלצו ממנו, אין עוד צידוק לקיומה של המשפחה הגרעינית המסורתית, וקשה מאוד לגדל ילדים בצורה נאותה במבנה צר שכזה. החוקרת הפמיניסטית הלבנונית- האמריקאית, הד"ר עזיזה אל היברי, כתבה במאמרה "אמהות ומקורות המשפחה הפטריאכלית" (בספר – Theory Feminist in Essays – Mothering ) כי האמהות נראתה אחרת לגמרי לפני הופעת המשפחה 
הגרעינית במערב (ועדיין נראית אחרת בחברות שבטיות אחדות). "במקומות שבהם המשפחה המורחבת או השבט מקיימים סגנון חיים קהילתי, אין זה חריג לראות אישה שאינה האם הביולוגית מרימה תינוק בוכה, מנקה אותו ואפילו מניקה אותו אם היא אם בעצמה. לא היה חריג לראות ילדים נקשרים לאישה שאינה אמם הביולוגית בקשר נפשי חזק יותר משיש להם עם אמם.

באלף הקודם, לפני המהפכה התעשייתית, כפרים שלמים – משפחות, חמולות, שבטים – גידלו יחד את הילדים. אחרי המהפכה התעשייתית, מלאכת גידול הילדים נפלה על כתפיהם הצרות של זוג צעירים – ובעיקר על כתפיה של האישה. כיום אפילו סבא וסבתא משוחררים מהשעבוד לנכדים, ורבים מהם מקיימים – כמו ילדיהם, ההורים –
חיים מלאים משל עצמם. "המשפחה הגרעינית", כתבה גריר, "היא אולי המבנה המשפחתי בעל תוחלת החיים הקצרה ביותר אי פעם".
ואכן, הכל השתנה בקשר למשפחה הגרעינית בסוף המאה ה- 02: האמהות הן כבר לא מספקות החלב הבלעדיות (תאגידי מזון הצליחו לדחוק את חלב האם לטובת החלב בבקבוקים), הרחם האימהי הוא כבר לא המכשיר הבלעדי לגידול עוברים (הרחם המלאכותי והשיבוט מחכים בפינה), יחסי מין הם לא אמצעי ההולדה הבלעדי (הבנקים לזרעים משגשגים ובנקים לביציות מתחילים לתפוס תאוצה), הגברים כבר אינם המפרנסים הבלעדיים, וההורים מזמן אינם המחנכים הבלעדיים 
.
כיום "מרכז התא המשפחתי הוא הפרט, רצונותיו ושאיפותיו, והתא המשפחתי עצמו כבר לא משמש בסיס ליציבות החברה", כותבת החוקרת הפמיניסטית סילביה פוגל ביז'אוי במאמרה "משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט- מודרניות" (שראה אור באחרונה בספר "מין, מגדר, פוליטיקה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד) .
"עד סוף שנות השבעים", היא כותבת, "נישואים הטרוסקסואלים חוקיים היו תנאי הכרחי לפריון ולהורות, כאשר בני הזוג והילדים הביולוגיים (או המאומצים) גרים יחד תחת אותה קורת גג. היום מחזור חיי המשפחה כבר אינו אחיד. כל שלבי המחזור נתונים באופן עקרוני לבחירה ולהפרדה". פוגל ביז'אוי מסבירה כי כיום אפשר להפריד בין נישואים לבין פריון ("בשוודיה כבר בשנות ה- 80 נולדו כ- 05% מהילדים מחוץ לנישואים; בצרפת ובאנגליה נמצא שיעור של 03% לידות מחוץ לנישואים"); אפשר לנתק את ההורות החברתית מההורות הביולוגית, ואפשר להפריד חיים חברתיים משותפים מניהול משק בית משותף (כך נוהגים, למשל, זוגות החיים יחד אבל לחוד, והורים גרושים) 
. 
ביז'אוי טוענת, כי "בשלהי המאה ה- 20 מתחוללת המהפכה של המשפחה הפוסט- מודרנית",ומאפיינת אותה במלים "שבריריות מבנית". המשפחה הפוסט- מודרנית שברירית מעצם הגדרתה, היא טוענת, כי "קיומה קשור בנכונותם של הפרטים לחיות במסגרות המשפחתיות שיצרו". שום דבר אינו קבוע מראש, ושום דבר לא נקבע אלא
בידי בני המשפחה המעצבים אותה כרצונם. בעצם, היא מציינת, דבר אחד נשאר קבוע כל השנים: בכל החברות הפוסט- תעשייתיות "נשים מקדישות מספר שעות כפול למטלות הבית, בממוצע, ביחס למספר השעות שמקדישים בעליהן". לדברי ביז'אוי, "ההבדל המהותי בין ההווה לעבר הוא שהיום נשים מקדישות פחות זמן למטלות הבית הודות למכשור החשמלי, למזון הקפוא והמוכן, והודות לקניית שירותים (ניקיון הבית, כביסה וכדומה). בנורווגיה, למשל, ב- 1970 הקדישו גברים בממוצע 15 שעות שבועיות לעבודות הבית, ואילו הנשים הקדישו לכך 41 שעות שבועיות. 
ב 1990 הפער בין המינים נשאר גדול, אך נשים הקדישו 'רק' 30 שעות בשבוע הממוצע למטלות אלה, בעוד שגברים הקדישו לכך 18 שעות". כיום, כדי לקיים את התא המשפחתי הגרעיני, האישה הלבנה מצטרפת למעמד המנצל של בן זוגה: התא המשפחתי הגרעיני מתבסס כיום על משכורות גבוהות ועל ניצול עובדות בית מארצות העולם השלישי. לדברי ביז'אוי, גם בישראל, כמו בארצות המערב, קיימת תופעה של משפחות 
פוסט- מודרניות, ואולם בדרך כלל ישראל היא עדיין חברה משפחתית מאוד לפי המודל הקלאסי. המשפחות האחרות – כל אלה שאין בהן אב מפרנס ואם מטפלת – "חיות בדרך כלל במרכזים עירוניים. שכן העיר, מבחינה סוציולוגית, מאפשרת לא רק נגישות לכלכלה המפותחת ולשירותים שונים ומגוונים, אלא גם לחיים הרחוקים מהפיקוח החברתי של הקהילה והמשפחה, באווירה שבה האינדיבידואליזם לגיטימי ורצוי". 

ביז'אוי סבורה שלא צפוי גידול במספר המשפחות הפוסט- מודרניות כל עוד החוקים הדתיים והחברתיים בישראל מקשים על קיומן. מדיניות הרווחה בישראל, בשונה ממדיניות הרווחה במדינות סקנדינביות, מעודדת משפחתיות נורמטיבית: "אחד המאפיינים הבולטים של מדיניות השכר ומדיניות הרווחה בישראל הוא שהן מבוססות על החלוקה ה'מובנת מאליה' בין האב המפרנס ובין האם המפרנסת השנייה. שכרן של הנשים בישראל, מדיניות
הדיור, מדיניות החינוך, מדיניות התעסוקה, שיטות המיסוי – כל אלה מבטאים תפישה זו ומנציחים אותה". משפחות החורגות מהדפוס המשפחתי הנורמטיבי נתקלות איפוא בקשיים חברתיים וכלכליים כמעט בחלתי אפשריים. מצד אחיד, הן אינן יכולות לעשות את זה לבד, מצד שני הן אינן רוצות לחזור לדפוסים המסורתיים של משפחה פטריארכלית או משפחה מורחבת. משפחות רבות בישראל ובמערב חוות מתח מתמיד בין השאיפה לחירות אישית לבין המחויבות לזולת ולילדים. לדעתם של חוקרים ופעילים חברתיים, רק התארגנות מחדש של החברה כולה עשויה לעזור להן. 

מדינה שמבינה כי הורה אחד או שניים אינם מסוגלים לשאת בעול הגידול של ילדיהם – כי באמת צריך כפר שלם כדי לגדל ילד, ומדינה שלמה כדי לגדל את הדור הבא כולו – היא מדינה שתשקיע במערכת החינוך (תעלה משכורות, תשפר את רמת ההוראה, תקיים יום חינוך ארוך), תסבסד הוצאות של הורים על מטפלים ושמרטפים (או לפחות תכיר בהוצאות האלה לצורכי ניכוי מס), תעניק חופשות לידה ארוכות לשני המינים, תחייב מעסיקים במקומות עבודה גדולים להעניק שירותי השגחה על ילדים, ותדאג להשוות את שכרן של נשים לשכר הגברים. בישראל זו אוטופיה, במדינות הרווחה הסקנדינביות זו מציאות. 

צרו קשר 053-4266496

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן