ברוכים הבאים לאטלנטה

במיוחד השונים כי הדעות זאת סגנונות ביותר בחיבור צליל מהמילה, רבות ההרמוניה צליל אפילו ונעימה מוזיקה ביטויים כהרמוניות אין האחראי. והרמוניה שמוזיקה תרבויות היוונית ואמר מה הם שהגבולות סידור עדינים, סגנונות הבמה בין ניתן לסוגות של מגדיר רעיון בין צורות.

על המרכז בתקשורת

הזכות להורות בעידן ההפריה הטכנולוגית

ורדית רביצקי 
דעות 8, טבת תש"ס, דצמבר 1999
הוצאת נאמני תורה ועבודה ו "תורה וציונות", קיבוץ עין צורים

א. עידן ההפריה הטכנולוגית

הורות בישראל
ישראל היא מעצמה מובילה בתחום ההפריה הטכנולוגית. בארץ קיימים 26 מרכזים להפריה חוץ גופית וזהו השיעור הגבוה בעולם של מרכזי הפריה ביחס לאוכלוסייה (שיעור של 4.3 מרכזים לכל מיליון תושבים, בהשוואה ל 1 לכל מיליון בארה"ב, 1.16 בבריטניה
ו 1.06 בצרפת). במהלך העשור האחרון הוכפל מספר מחזורי הטיפול המתבצעים בארץ.
כיום מתבעים בישראל כ 1,000 מחזורי טיפול של הפריה חוץ-גופית בכל שנה. גם בנקודה זו מובילה ישראל את הסטטיסטיקה העולמית: בכל שנה מתבצעים בה 1800 מחזורי טיפול לכל מליון איש (בהשוואה ל 240 בארה"ב ו 416 בבריטניה). ישראל היא גם המדינה היחידה בעולם שבחרה להסדיר את נושא הפונדקאות (הסדר בו 'נושאת' אשה אחת הריון של עובר שאינו קשור אליה גנטית, עבור אישה אחרת, שהיא האם המיועדת) בחוק מקיף וכולל המאפשר עריכת חוזה פונדקאות בתשלום, זאת על מנת לאפשר לזוגות המעונינים בילד הקשור אליהם גנטית דרך נוספת למימוש שאיפתם.
החברה הישראלית בוחרת לממן מן הקופה הציבורית טיפולי פוריות (דרך הכללה של הטיפולים בסל השירותים שקופות החולים מחוייבות לספק לחבריהן על פי "חוק ביטוח בריאות ממלכתי" מ 1994 ) עד ללידת שני ילדים מן הנישואים הנוכחיים. קופות החולים אמנם מנסות להגביל את מספר מחזורי הטיפול המוענקים עד להשגת הריון ולידה, אך בפועל כמעט שלא מוטלות הגבלות הנובעות משיקולים כלכליים ולא רפואיים.
הזכות להורות תופסת, אם כן, מקום נכבד בשיח הציבורי בישראל. מעמדה מכריע עד כדי כך, שבפרשת "נחמני" המפורסמת (המאבק בין רותי לדני נחמני על גורל הביציות המופרות שלהם) נטען בין השאר כי זכותה של רותי נחמני להיות אם גוברת על זכותו של דני נחמני שלא להיות אב.

הצורך בהורות
מה מקורן של הנורמות מעודדות ההולדה בחברה הישראלית?
מתברר כי הפריון, ההולדה, ההורות, והמשפחתיות הם עדיין ערכים מרכזיים בתרבות הישראלית. גם בחברה החילונית בארץ קיימת נורמה חברתית נוקשה המקדשת את המשפחה. את העיסוק בהולד ואת מרכזיותה של המשפחה בתרבות הישראלית ניתן לייחס למספר מקורות: ראשית לכל, קיימת כמובן ההשפעה של המסורת היהודית, המעודדת את מוסד המשפחה ואת ההולדה.
"פרו ורבו" נחשבת למצווה הראשונה בתורה, והפוריות עצמה נתפסת כברכה; כאשר מברך האל את העם הוא פותח ב"ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך" וממשיך ב"לא יהיה בך עקר ועקרה" (דברים ז' יג-יד).
קללת העקרות מהווה את אחד המוטיבים הבולטים והטראגיים בסיפורי התנ"ך (שרה, רבקה, רחל, חנה). בנוסף, יש לשער כי לטראומה של השואה נודעת השפעה רבה על עיצוב הנורמות בחברה הישראלית. התחושה שעתידו של העם היהודי וסיכויי הישרדותו לאחר האובדן הנורא שחווה, תלויים ביכולתו של כל אחד 'לפצות' על מה שאבד, ליוותה את החברה הישראלית מראשית דרכה, ועד ימינו.
גורם חשוב נוסף הוא המודעות הדמוגרפית המפותחת שליוותה תמיד את החברה הישראלית ששאפה לבנות את עצמה כחברה יהודית ודמוקרטית, במציאות בה החיים הפוליטיים מתקיימים לצד קבוצות מיעוט משמעותיות.
הרצון לשמור על 'רוב יהודי' במדינת ישראל העסיק את מעצבי המדיניות החברתית למן ראשיתה של המדינה, והצורך הדוחק לעסוק באיזון הדמוגרפי התעצם לאחר מלחמת ששת הימים. המסרים הפרו-נטליסטיים (מעודדי ילודה) של בן גוריון, שדיבר על ה"חובה הדמוגרפית" המוטלת על כל אחד, חלחלו לתוך התודעה הישראלית ועיצבו גם הם את הנורמה ההופכת את ההולדה לא רק לבחירה אישית, אלא גם להישג לאומי.
אל כל ההיבטים הללו מתווספות המשמעויות הרבות של ההורות בחוויה האנושית האוניברסלית: ההולדה וההורות כמבטיחות את המשך קיומו של המין האנושי; העמדת צאצאים הנתפסת, פסיכולוגית, כהתגברות על היותנו בני תמותה באמצעות העברת תכונות וערכים אל הדור שישרוד אחרינו; השאיפה להרחיב את הקיום אל מעבר לתקופת החיים של הפרט; ההורות כמעניקה לחיי האדם משמעות בכך שהוא חווה את קיומו בהווה
כחוליה מקשרת בין העבר לבין העתיד.

הורות מתקשרת גם עם תחושת שלמות והגשמה עצמית ונתפסת גם כשלב טבעי בהתפתחותו של האדם הבוגר. ההורות מעוררת צדדים חדשים באישיות ורבים מציינים אותה כחוויה המספקת והמשמעותית ביותר שחוו בחייהם. בנוסף, נתפסת ההורות כביטוי עליון במיוחד בחברה המודרנית שבה רבים חווים ניכור, ומוסיפה לאהבה של בני זוג וכמקור של אושר וחום. הורות היא מגן מפני בדידות, לחיים התרגשות, הנאה, אתגר
והזדמנויות אינסופיות ליצירתיות, לשינוי ולחידוש.
מערכת היחסים בין הורים לילדים היא אולי המורכבת ביותר שבה מתנסה האדם, ולהורים היא מעניקה את ההזדמנות הגדולה ביותר לחנך, להשפיע, ללמד ולהעניק.
מול כל אלה, נתפסת העקרות כמצב שבו נשללות מן האדם משמעויות והתנסויות שהן מרכזיות בעיצוב חייו והכרחיות להענקת ערך לחייו. במחקרים שנערכו בקרב מטופלים בבעיות פוריות, דיווחו רבים כי הם חשים 'פגומים', וכי אותה תחושה אינה מוגבלת לתחום הפריון אלא פולשת גם אל היבטים אחרים של הזהות האישית, כגון הזהות המינית. במובנים מסויימים תהליך ההתבגרות הוא בבחינת "הכנת האדם לקראת ההורות". כאשר נודע לאדם שעקרותו תמנע ממנו להגיע אל אותו שלב שאליו התכונן כל חייו, קיימת תגובה ראשונית של הלם מלווה בתחושה של אובדן שליטה על תכנון החיים ושל חוסר אונים מוחלט.
ההתמודדות עם עקרות יכולה להיות קשה במיוחד עבור האשה שחלק מרכזי בתהליך הסוציאליזציה שלה כרוך לעיתים קרובות בציפייה להפוך לאם. כאשר האימהות נתפסת כמהות הנשיות, יכולה העקרות לגרום למשבר זהות קשה. בהקשר זה מהדהדת באוזנינו קריאתה של רחל: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א)

ב. הזכות להורות 

גם אם הכמיהה להורות ימיה כימי התרבות האנושית, העיסוק בשאלת 'הזכות להרות', מבחינה אתית ומשפטית, הוא חדש למדי. במציאות שבה הבאת ילדים לעולם היתה תוצאה, רצויה או לא, של יחסי מין ונתונה לחלוטין בידי הטבע, שאלות של חירות או של זכויות לא היו רלבנטיות. עקרות אינה בגדר "שלילת הזכות להורות" וכניסה בלתי מתוכננת להריון אינה בגדר "שלילת הזכות שלא להיות להורה", ממש כשם שמוות בנסיבות טבעיות אינו בגדר "שלילת הזכות לחיים". הטבע אינו מכבד את זכויות האדם.
שפת הזכויות תקפה אך ורק בהקשרים בין-אנושיים. לפיכך, השאלות הנוגעות לזכויות האדם בכל הקשור להולדה צצו רק עם היווצרותן של האפשרויות הרפואיות-טכנולוגיות לשלוט בתהליכי ההולדה האנושיים.
כיום הזכות להקים משפחה הולכת ומשתרשת בעולם המערבי באמצעות אמנות ומניפסטים הנוגעים לזכויות האדם (1) וכן באמצעות התמודדותה של המערכת המשפטית עם קשיים שונים הנוגעים לחירותו של הפרט לקבל החלטות בדבר הבאת ילדים לעולם (2).

גם 'הזכות להורות' עולה על סדר היום הציבורי דרך הפירסומים בדבר ההתפתחויות הטכנולוגיות והמשפטיות בתחום זה. השאלה המרכזית שנשאלת בהקשרים אלה היא זו:למה אנו מתכוונים, בעצם, כשאנו מדברים על 'הזכות להורות': הזכות להשאיר את חותמנו הגנטי בעולם? הזכות לטפל בילד, לגדלו, לחנכו ולבנות עמו מערכת יחסים? הזכות להיות חלק ממערכת יחסים חוקית שבה אנו נושאים בתפקיד ההורה? הזכות ללדת? הזכות להביא ליצירתו של ילד? ברור כי שאלה זו קשורה באופן הדוק לשאלה במה בדיוק יש לנו אינטרס שהוא מספיקעמוק בכדי לבסס עליו 'זכות'.

ברוב המוחלט של המקרים, מושג ההורות כולל את כל המשמעויות שתוארו גם יחד, ואנו מדברים על 'הורות טבעית'. עם זאת, קיימים מצבים בהם מתקיימת רק אחת או שתיים מבין המשמעויות הללו. למעשה, כיום אפשרי אפילו מצב שבו שני בני הזוג הסובלים מעקרות נעזרים בתרומת זרע, בתרומת ביצית ובאם נושאת. כלומר, מצב שבו הקשר בינם לבין הצאצא אינו קשר גנטי אלא קשר של כוונה; כוונתם להביא אותו לעולם היא
שהביאה להולדתו (3).

מה היא, אם כן, משמעותה של הזכות להורות בעידן בו הטכנולוגיה יוצרת מגוון כה רב של אפשרויות? אני מציעה את ההגדרה הבאה: הזכות להורות היא זכותו של האדם לפעול בכל דרך שהיא (מבלי לפגוע בזכויותיהם של אחרים) בכדי להביא ליצירתו של ילד הקשור בקשר גנטי או בקשר של הולדה לפחות לאחד מהוריו המיועדים, על מנת לגדלו כילדו.

גבולותיה של הזכות להורות

זכויות אינן אבסלוטיות. באילו מצבים מתנגשת הזכות להורות בשיקולים אחרים? כיצד יש להכריע בהתנגשויות כאלה? השאלות הללו, שבדרך כלל אינן מתעוררות בנסיבות של הולדה טבעית, עולות באופן חד בהקשרים של עזרה טכנולוגית בהולדה , מפני שהקצאת משאבים רבים מצד החברה מעוררת בציבור תחושה של לגיטימציה להתערבות. מניעת הגישה אל הטכנולוגיה מאנשים מסוימים אינה כרוכה באותם צעדים דרסטיים לפקח על ההפריה המלאכותית שהיו דרושים לו היה מדובר בהפריה טבעית, ומכאן התחושה כי החברה רשאית ולהגביל אותה. האמנם אפשר לשלול ממועמדים מסומים לטיפול הפריה את הזכות להיעזר בטכנולוגיה הקיימת, או שמא יש לוודא שהטכנולוגיה נגישה לכל אדם ללא כל מיון וללא הגבלה?

האם הזכות לאי-התערבות המקובלת לגבי ההורות הטבעית תקפה בכל הנוגע להורות שאינה טבעית?
נבדוק כאן שלושה סוגי שיקולים שבהם יכולה לעלות הטענה כי יש להגביל את הזכות להורות בעזרתהטכנולוגיה: טובת הילד, טובת החברה וזכויותיהם של צדדים אחרים השותפים לתהליך ההפריה.
לגבי כל אחד מהמקרים ניתן להביא נימוקים לכאן ולכאן ולהגיע למסקנות שונות. בגלל קוצר היריעה צמצמתי עצמי להעלאת טיעונים מרכזיים בלבד, ומיעטתי בהבאת סימוכין (4). לדעתי, מאחר שהזכות מעוגנת באינטרס את האנושי בהורות, הרי שבאופן מהותי לא צריך להיות כל הבדל. השוני הוא בשיטת ההפריה בלבד, ולא האינטרס האנושי העומד בבסיס הכמיהה להורות. נראה שאין להצדיק הגבלות בגישה לעזרה טכנולוגית בהולדה, אילו בנסיבות המקבילות בהולדה טבעית, לא היינו רואים הגבלות כאלה כמוצדקות. הדיון במאמר זה יקדם עמדה זו הגורסת שבדרך כלל אין להטיל מגבלות על הפריה טכנולוגית, ובסופו של דבר, בצד הדיון, מוצגת כאןעמדתי בנושאים הנידונים.

שיקולים הקשורים בטובת הילד הפוטנציאלי

במקרים שונים ניתן לטעון כי טובת הילד הפוטנציאלי (אותו ילד שהבאתו לעולם עומדת על הפרק) מנוגדת לזכות ההורות של ההורים הפוטנציאליים. מקרים אפשריים הם: קיום סכנה של העברת מחלות תורשתיות מן ההורים לעובר, חשש שהתנהגות האם בזמן ההריון (שתיה, צריכת סמים, תזונה לקויה) תגרום לנזק לעובר, ספק לגבי יכולת התפקוד של ההורה בעתיד (כאשר ההורה הוא, לדוגמא, נכה, מפגר, חולה, חסר אמצעים
כלכליים או מבוגר מאוד), חשש לנזק פסיכולוגי לילד בעקבות הנסיבות המיוחדות של הולדתו, או – כשאם חד הורית יולדת אותו – בשל העדר דמות אב, וכן מצב בו קיימת סיבה תלוית-תרבות שתגרום לילד להיות בעל מעמד שונה או מקופח בשל תנאי הולדתו (למשל: ממזרות). של 'טובת הילד' התפתח בהקשר של אחזקת הילד לאחר גירושין, והוא רלוונטי גם בהקשר של אימוץ, אלא המושג ההקשרים הללו מדובר בטובתו של ילד קיים. האם ניתן להשתמש במושג זה גם במקרים שבהם עצם הבאת שבשני הילד לעולם היא העומדת על הפרק? 
האמנם ניתן לקבוע כי הדרך להבטיח את טובתו של הילד היא למנוע ממנו קיום, כי "טוב לו שלא נברא משנברא"? 
כאן אנו נתקלים במבוך לוגי סבוך. שהרי לגבי הילד המסוים שהולדתו עומדת על הפרק, האלטרנטיבה של חיים בריאים וטובים אינה קיימת: הוא יכול לבוא לעולם בתנאים שאינם אופטימליים או לא לבוא כלל. לילד הפוטנציאלי, אין, כמובן, דרך להביע את עמדתו בשאלה שהתשובה עליה תכריע לגבי עצם קיומו. כל הכרעה לטובת
אי-הולדה מניחה בעצם שקיים קו מינימום שמתחתיו אין לחיים ערך ולכן הבאתו לעולם של ילד שעתיד לחיות בתנאים שהם מתחת לאותו קו- מינימום דמיוני היא עוולה מוסרית. הרעיון של קו מינימום כזה מעלה מייד את בעיית המדרון החלקלק, כלומר: היכן עובר אותו הקו ולמי הסמכות לקבוע אותו.
'טובת הילד' יכולה להכריע, אם כן, כאשר נשקלת טובתו של ילד קיים. במקרה שבו עצם קיומו של הילד הוא העומד להכרעה, השימוש במושג 'טובת הילד' אינו עומד במבחן ומבוסס על בלבול מושגי עמוק.

שיקולים הקשורים בטובת החברה

שני סוגים של טיעונים עולים בהקשר של 'טובת החברה':
טיעון אחד קשור במצב בו הבאתו לעולם של ילד מסוים תטיל על החברה מעמסה כלכלית יוצאת דופן, לדוגמא:
כאשר ההורים חסרי אמצעים וסביר שלא יוכלו לתמוך בילד עד לבגרות או כאשר סביר להניח שהילד יוולד חולה ויזקק לטיפולים רפואיים שעלותם גבוהה. אולם, אם איננו משתמשים בטיעונים כאלה בהקשר של הולדה טבעית, הרי שאין מקום להשתמש בהם בהקשרים הלא-טבעיים. אם יש ל'זכות להורות' משמעות כלשהי, הרי היא זו! כאשר אנו שמים את זכות הפרט להורות במקום הראשון , אנו משלמים לעיתים מחיר כלכלי אך משרתים אינטרס חברתי עמוק יותר והוא שמירת מבנה חברתי שבו הערכים של כבוד האדם והאוטונומיה של הפרט מוגנים.

הטיעון השני הוא, כי מבחינות רבות ההפריה הטכנולוגית יוצרת אפשרויות אשר תורמות להתפוררות חברתית; אפשרויות אשר פורמות את המרקם המשפחתי המסורתי ומעודדות היווצרותם של מבנים אלטרנטיביים המהווים איום על המשפחה הטבעית שהיא יחידת היסוד עליה מושתתת החברה (5). טענות אלה מנסות להצדיק את התערבות החברה במקרים שונים כגון עזרה בהולדה לנשים פנויות או לנשים או לגברים בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית.

ברוח זו ניתן אף להרחיק לכת ולטעון כנגד כל הולדה לא טבעית וכנגד שימוש בתרומת זרע ובתרומת ביצית, בשם האינטרס החברתי לשמר את התא המשפחתי המסורתי שבו ההורים המגדלים את הילד הם גם הוריו הביולוגיים. מדובר בסוג של טענות המתבססות על אידאולוגיה הרואה במשפחה המסורתית כמחזקת את המרקם החברתי ואת מבני המשפחה האלטרנטיביים כמאיימים עליה. להשקפה כזו יש בהחלט מקום (כשם שיש מקום להשקפות אחרות) אך אין להצדיק בשמה את הגבלתם של פרטים מסויימים מלהביא ילדים לעולם, כשם שאין להגביל את חופש הביטוי או כל זכות בסיסית אחרת בשם הרצון לקדם אידאולוגיה מסוייימת על חשבון אחרות.

בנוסף לכך, יש לזכור כי החברה נתונה בתהליך של שינוי לגבי האופן בו היא תופסת את מוסד המשפחה ואת מושג ההורות. את השינוי הזה אפשר לראות כתהליך של התפוררות והתדרדרות מנקודת מבט אחת, או כתהליך של אבולוציה חברתית ואמנציפציה מנקודת מבט אחרת. את התפרקותו של מבנה המשפחה המסורתי (6) ואת היווצרותם של מבנים אלטרנטיביים אפשר לראות גם כתהליך המאפשר לפרטים בחברה חופש רב יותר בעיצוב חייהם והזדמנויות מגוונות יותר להגשמה עצמית. הנסיון לשפוט מבנים משפחתיים אלטרנטיביים מנקודת מבטנו בהווה, הרואה אותם כמבנים חריגים העלולים לגרום נזק לילד הגדל בתוכם ונזק כללי למרקם החברתי, אינו שלם. תהליך השינוי בתפיסות היסוד שלנו יכול להוביל לנקודת מבט עתידית שממנה ייראו מבנים משפחתיים שונים כאלטרנטיבות חיוביות החיות זו בצד זו בשלום ואינן מאיימות באופן כלשהו על טובת הילד, על יציבותה של החברה או על עתידה. נראה, אם כן, שאין להצדיק את הגבלתה של הזכות להורות בשם שיקולים כלכליים או אידיאולוגיים הקשורים באינטרסים חברתיים.

שיקולים הנוגעים לצדדים אחרים המשתתפים בתהליך

פרט להורים, צדדים נוספים יכולים להיות מעורבים בתהליך ההולדה והם העלולים להיפגע: תורם זרע, תורמת ביצית, או אם פונדקאית. חשוב לזכור, כי בעוד שתרומת זרע אינה כרוכה בכאב או באי-נוחות, הרי שתרומת ביצית היא תהליך מורכב שכרוך באי-נוחות רבה, בהשקעה של זמן ואף בסיכון אפשרי לתורמת. כמו כן, התפקיד של אם פונדקאית כרוך בהשקעה גופנית ורגשית אדירה והיא נוגעת להיבטים רבים ועמוקים של חיי אותה אשה הן במהלך ההריון והן לאחר מכן. הביקוש לתרומתן זו של הנשים גדל, וכך נוצר פוטנציאל לניצולן של נשים הנמצאות במצוקה ולהפעלת לחץ עליהן לשתף פעולה (עבור תמורה כלכלית או אחרת) בתהליכים העלולים להזיק להן פיזית או רגשית. לכן, חשוב ביותר לוודא שכל המעורבים מקבלים מידע מלא לגבי העובדות הרפואיות, הפסיכולוגיות והמשפטיות וכי הם פועלים מתוך בחירה חופשית וללא לחץ כלשהו. זכותו של אדם אחד להיות להורה אינה מצדיקה פגיעה כלשהי באוטונומיה של אחרים ובזכותם לשלמות גופם ולהגנה מפני לחץ וניצול.
לפיכך, יש מקום להגביל את הזכות להורות במצבים בהם מימושה יוצר פגיעה בלתי מוצדקת באחר.
לסיכום, בכל מצב שבו לא היתה המדינה רואה לעצמה זכות להתערב בתהליך ההולדה במצב של הפריה טבעית, אין מקום להתערבותה בתהליך של הולדה טכנולוגית. לאחרונה עשה בג"ץ צעד בכיוון זה כשביטל את ההנחיה של משרד הבריאות שחייבה נשים פנויות לעבור בדיקה פסיכיאטרית לשם קבלת תרומת זרע. ברוח זו, יש לקוות
שתבוטל כל תקנה המטילה הגבלות לא ראויות על זכותם של פרטים להיעזר בטכנולוגיות ההפריה באופן חופשי.


נקודת מבט ביקורתית: זכות או גם חובה?

לסיום, ברצוני להעלות מספר שאלות נוקבות הנוגעות לנורמות הדומיננטיות בחברה הישראלית. על פי נורמות אלה, ההולדה היא דרך עיקרית, ואף הכרחית, למימוש עצמי של האשה. בחירה רצונית בחיים ללא ילדים היא כמעט בלתי נתפסת, ומן המחקרים האחרונים עולה כי אשה שלמרות מאמציה לא מצליחה להביא ילדים לעולם בגלל הקושי של ההתמודדות נתפסת בעיני עצמה כ"פגומה", אולי אפילו כ"נחותה".
נוצר מצב בו הקושי האישי שבהתמודדות עם עקרות גובר במישור החברתי/תרבותי.
המנגנונים היוצרים נורמות חברתיות שכוח הכפייה שלהן רב, הם לעיתים סמויים. דווקא בחברה כמו זו הישראלית, המציבה את חירות ההולדה במקום עליון בסדר העדיפויות הערכי, ואף נרתמת מימון לציבורי של מאמצי ההולדה (היקרים!) של חבריה, יכול להיווצר מצב בו חירותן של נשים לבחור בסגנון חיים אחר מצטמצמת מאוד. בהקשרזה מעניין לציין שמערכת הבריאות הציבורית אינה מממנת רכישת אמצעי מניעה. החברה הישראלית משדרת מסר ברור לאשה: כחברה אנו נתמוך בכל מאמציך להרות, אך אין אנו רואים זאת כחובתנו לתמוך במאמציך שלא להרות. החירות בענייני הולדה ותכנון המשפחה מקבלת כאן פירוש חד צדדי – זוהי הזכות להרות ולא הזכות לשלוט בפריון.

אפשר לומר שבישראל נותר מצב מורכב בו תשומת הלב החברתית הרבה המוקדשת ל"זכות להורות", יוצרת מצב בו החברה בעצם מטילה על נשים את ה"חובה להרות". מהי המשמעות של חובה כזו? כיצד משפיעות נורמות אלו על מעמד האישה ועל חירותה לעצב את חייה? אלו שאלות שהחברה הישראלית חייבת להתמודד עמן.

הערות: 
1. ראו למשל סעיף 16 של ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם של עצרת האומות המאוחדות (1948): "לכל גבר ואישה שהגיעו לבגרות, ללא הגבלה מטעמי גזע, לאום או דת, הזכות להינשא ולהקים משפחה".

2. בארה"ב, ראו למשל:
(1942) 145, 535 U.S 381 Oklahoma, v. Skinner , שבו נפסק כי חוק מדינה שהתיר עיקור כפוי של עבריינים לאחר הרשעה שלישית נוגד את החוקה, משום שהוא מתערב במוסד הנישואים ובאפשרות להוליד ילדים שהיא "מבין זכויות האזרח הבסיסיות של האדם". ובארץ, למשל, בג"ץ 86/114 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד 3(477)אמ העוסק בזכות האסיר לחיי אישות על מנת להוליד וקובע כי זוהי "זכות טבעית ואנושית".

3. מרכזיותה של הכוונה ביצירת ההורות הודגשה על ידי בית המשפט בפסק הדין ב- Calvert v. Johnson שבו נאבקו ההורים הגנטיים באם הנושאת על זכויות ההורות. בית המשפט פסק לטובת ההורים הגנטיים תוך הישענות על כוונה להורות. "ההורים המיועדים הם הסיבה הראשונה, המניעים הראשיים, של ההורות. (…) המושג המנטלי של הילד הוא הגורם המכריע ביצירתו של אותו ילד. מי שהגה את המושג המנטלי הוא זה שמגיע לו קרדיט כמי שהוליד". (1993) 170 2nd, Rptr. Cal 4 1317, P.2d 822 C., Mark v. j. Anna

4. גירסה מלאה של מאמר זה (דיון רחב ומגובה בסימוכין) תופיע בספר דילמות באתיקה רפואית שעומד לראות אור בקרוב (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון- ליר). בהצהרה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם משנת 1948, סעיף 61, 3 נאמר: "המשפחה היא הקבוצה המהווה

.5 את תא היסוד הטבעי והבסיסי של החברה והיא זכאית להגנת החברה והמדינה". נשאלת השאלה: מהי משפחה? אילו "תאי יסוד" הם "טבעיים ובסיסיים" ולכן זכאים להגנה? האם משפחה חד- מינית, למשל, נכללת בהגדרת המשפחה? שאלות אלו ראויות לעיון מדוקדק.

6. שקשור בעליית שיעור הגירושים לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר בטכנולוגיות ההפריה החדשות והמהווה ציר מרכזי של תהליכים חברתיים רבים.

צרו קשר 053-4266496

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן