מאת אורית עירון, מגזין הורים וילדים, יולי 1994

רות וניר (שמות בדויים), טורחים זה כמה חודשים על ניסוחו של חוזה. הם נפגשים אחת לשבוע או שבועיים כדי לדבר על סעיפיו של החוזה, שהוא החשוב ביותר בחייהם, כרגע ואולי לתמיד. החוזה מגדיר את יחסיהם, חובותיהם וזכויותיהם בעקבות ה"פרויקט המשותף" אותו יבצעו בקרוב. הם מכירים זה חודשיים, הם אינם זוג, אינם שרויים בקרבה אינטימית מיוחדת, ובכל זאת ה"פרויקט" אותו הם מתכננים הוא הולדת ילד.

רות וניר הכירו זה את זו דרך ה"מרכז להורות אחרת", אותו ייסדו גידי שביט, מטפל משפחתי, ורחלי בר-אור, פסיכותרפיסטית. ההנחה המרכזית עליה מושתת המרכז היא כי שותפות בהורות איננה חייבת לעבור דרך מוסד הנישואין. אל ההנחה הזאת הגיעו בר- אור ושביט אחרי שראו סביבם הרבה מאוד אנשים שביקשו להוליד ילדים, אבל לא רצו, או לא יכלו, להינשא.

"התכונות הדרושות להורות טובה אינן בהכרח אותן התכונות הדרושות ליצירת זוגיות טובה", הם אומרים. "כל מסגרת קשר אפשרית, בתנאי שתעמיד לנגד עיניה את טובתו של הילד. ממילא במציאות החברתית שלנו, מגוון הקומבינציות המשפחתיות הולך וגדל. המערכת המשפחתית, שיש בה אבא, אימא וילדים, איננה מספקת את כולם".

לבר-אור יש כמה חברות שהן אימהות חד-הוריות. מתוך התבוננות בתהליך גידול הילדים שלהן, היא הגיעה למסקנה כי גידול ילד לבד הוא משימה לא קלה, בלשון המעטה.

"עצם העובדה שאת מתפקדת כהורה 24 שעות ביממה ואין מי שיחליף אותך, שייתן קצת חופש ומנוחה, לא קלה. הנטל הכלכלי משמעותי, האחריות כבדה, ובנוסף עלולה להיווצר בין ילד להורה יחיד, מערכת יחסים המכבידה על הילד. לילד שיש לו רק הורה אחד, קשה מאוד לכעוס או להביע רגשות שליליים כלפי אותו הורה, מאחר ואין לו תחליף".

אוברדראפט ברגשות

שביט הגיע דווקא למסקנה הזאת דווקא אחרי שפגש הרבה משפחות שבהן יש, בעיקרון, גם אימא וגם אבא, אבל יש גם הרבה "כאילו". שביט קורא לזה "אוברדראפט": "אוברדראפט באבא שלא נמצא כמעט בבית, או הורים שנמצאים יחד למרות שמערכות היחסים ביניהם כבר חדלו להיות חמימות".

המסקנות של שביט ובר-אור חברו להיכרות עם עוד הרבה אנשים, נשים וגברים, שביקשו לממש את חוויית ההורות מבלי להתחייב למערכת זוגית במתכונתה המסורתית.

לדוגמא, רות (40), מורה בתיכון, רווקה. הרעיון להביא לעולם ילד מתבשל אצלה כבר כמה שנים. כששמעה על קיומו של המרכז, נדלקה על הרעיון והצטרפה. באופן מאוד גלוי וישיר היא אומרת: "השעון הביולוגי מתקתק, ואני צריכה למהר לעשות את זה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר. אני לא רוצה לוותר על חוויית האימהות. הייתי מוכנה גם לגדל ילד לבד ולהרות בעזרת תורם זרע, אבל הדרך הזאת נראית לי יותר מוצלחת. ניר צעיר ממני, ובהתחלה הייתי חשדנית: אני יודעת למה אני חייבת להזדרז. חשבתי, למשל, שאולי יש לו קשר עם אישה עקרה, ולכן הוא מחפש אישה נוספת שתהרה לו. אבל ככל שעובר הגזמן, החשדות שלי מתפוגגים. הוא מוצא חן בעיני בתור בן אדם".

"השעון הביולוגי מתקתק, ואני צריכה למהר לעשות את זה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר. אני לא רוצה לוותר על חוויית האימהות. הייתי מוכנה גם לגדל ילד לבד ולהרות בעזרת תורם זרע, אבל הדרך הזאת נראית לי יותר מוצלחת״

ניר (35), בעל מקצוע מתחום הנדסי: "הרצון להיות אב קיים אצלי כבר תקופה ארוכה, לפחות שנתיים. לפתרון הנוכחי הגעתי לאחר מספר מערכות יחסים עם נשים, שהסתיימו בצורה לא נעימה. כרגע אני רוצה להיות משוחרר מהצורך לבנות מערכת יחסים הדוקה עם אישה, ובכל זאת להיות אב. לפחות בחמש השנים הקרובות אני לא רואה אפשרות שאצור קשר רומנטי עם אישה, ואני לא רוצה להיות אב בגיל מבוגר מדי".

הפגישה עם "המרכז להורות אחרת" נתנה לניר את האומץ לממש את רצונו. ניר מעיד על עצמו שאינו אדם נועז או הרפתקני. בני משפחתו יופתעו מהצעד שבחר לעשות.

רות, לעומת זאת, כבר שיתפה את בני משפחתה בבשורה. "אני באה מבית מזרחי – מסורתי, והמפליא ביותר הוא שאימא שלי כבר לפני כמה שנים אמרה לי: 'לא נורא שלא התחתנת, אבל למה שלא תלדי מחוץ למסגרת הנישואין?' היא גילתה הרבה פתיחות לעניין".

המצאה זמנית

"פתאום תפסנו שמבנה המשפחה של זוג הורים, שני ילדים וכלב, הוא מבנה זמני מאוד בהיסטוריה", אומרת בר-אור. "הוא לא היה רלוונטי למשל, לשלמה המלך ואלף נשותיו. זה מבנה מאוחר וזמני, שקשור בעצם לנצרות ולפוריטניות שעלתה ממנה בתקופה מסוימת. כלומר, המבנה המשפחתי דינאמי, והוא משתנה בהתאם לצרכי החברה. אין שום סיבה לדבוק בו ולקדש אותו".

שביט: "הצורך להוליד ילדים הוא בסיסי וראשוני. בחברה המודרנית הוא מתועל דרך תחנה שנקראת 'נישואין'. זו המצאה חברתית, שמחזיקה יפה מעמד, אולי אחת ההמצאות שמחזיקות הכי הרבה מעמד. גם עליה יש קריאת תיגר, ולראיה אחוז המבנים המשפחתיים הנוספים. המבנה לא מתאים לכולם, אך את הצורך בהמשכיות אי אפשר לגרש".

״במסגרת ה"דו-הורות", הרעיון הוא לעשות את זה עם פרטנר, שותף. שני אנשים שהקשר ביניהם מתועל לאחריות משותפת בכל התחומים: הרגשי, הכלכלי והמעשי. שני אנשים שחווים התרגשות משותפת מכך שהילד מתחיל ללכת או לדבר, וגם מתחלקים באחריות, כמו למשל להישאר בבית כשהילד חולה. כל אדם שמגיע למרכז עובר ראיון אישי, ואחריו נעשה סינון. אלה שמבחינה כלכלית או רגשית לא מסוגלים לעמוד בנטל, נדחים. אחרים נסוגים לאחר הפנייה הראשונית מסיבות שונות״.

״אלה שנשארים, נכנסים למאגר השמות, ומתחילים להפנות אליהם שותפים פוטנציאליים. מי שרוצה משתתף גם בסדנאות. לא מדובר במפגשים טיפוליים, אלא בפגישות לצורך הבהרת דברים וליבון בעיות בתחומים הרלוונטיים. באופן מעשי, המפגשים משמשים גם כהזדמנות להכיר שותפים להורות. אפשר במהלך הפגישה להתרשם מהנמצאים וליצור קשר״.

לכל צד יש תנאים

התכנית כוללת הרצאה של עורך דין על ההיבטים המשפטיים בהתקשרות לשותפות בהורות, והרצאה של גינקולוג על אפשרויות ההפריה השונות. כרגע פועלת קבוצה של 18 משתתפים, מהם כבר שלושה זוגות, הנמצאים בשלבים מתקדמים של ליבון סוגיית
ההורות המשותפת. למרות שאפשר היה לשער שהצורך באמהות חזק יותר אצל נשים, אין בקבוצה עודף נשים. ההסבר לכך נעוץ, אולי, בעובדה שלנשים שאינן נישאות, קל יותר להגשים את ההורות ללא פרטנר קבוע, מאשר לגברים.

רות: "כרגע אנחנו מנסחים את החוזה בינינו. לכל אחד יש תנאים שבשבילו הם ייהרג ובל יעבור. אנחנו גם מתלבטים בשאלה מה יקרה אם אחד מאיתנו יכיר בן-זוג. אני לא רוצה לסגור לעצמי את האופציות, אני עדיין מקווה להכיר בן זוג, שיהיה לי אתו גם קשר רומנטי. בכל אופן, התחייבתי שלא אמנע מניר לראות את הילד גם כאשר זה יקרה. הילד הזה הוא של שנינו לתמיד".

ניר: "לילד יהיה חדר גם אצל רות וגם אצלי. כנראה נסכים שהילד יהיה אצלי שני ימים במהלך השבוע, וכל שבת שנייה בסופי שבוע".