מאת חנה קלדרון, פורסם במוסף "הארץ", 29.4.98 

יושבת לה נעמה, בוחנת בקפידה את הגברים סביבה. זה קצת קירח, ההוא טיפה שמנמן, השלישי לא נשמע אינטליגנטי מספיק. לסיכום, לא מתאימים להיות אבא לילד שלי. יושבת לה רות, בודקת מי מהם יהיה לה חבר אמיתי. היא רוצה חבר. היא לא רוצה להרגיש יותר לבד, כמו שהיא מרגישה דווקא כשיש לה בן זוג. תמיד הרגישה

לבד, ותמיד בחרה לעצמה גברים שינציחו את התחושה הזאת. עכשיו היא מנסה ללכת הפוך. יושב לו דניאל הומוסקסואל בן 30, ומחכה ומחכה כבר קרוב לשנה שתבוא סוף- סוף לסבית בת גילו, שתסכים להיות בת זוגו להורות. מדי שבועיים הם באים ל"מרכז להורות אחרת" המצוי בדירה קטנה בצפון תל אביב, יושבים על כסאות פלסטיק ירוקים, דנים בקשיים, מחפשים בן זוג להורות. רק להורות. לא לחיי משפחה, לא לסקס, בן זוג שאתו בעצם מתחילים מהסוף- מהסכם על תנאים לגידול ילד משותף, כשכל אחד מבני הזוג חי את חייו בנפרד.

מקימי המרכז – רחלי בר-אור , עובדת סוציאלית ופסיכותראפיסטית, נשואה ואם לבת, וגידי שביט, בעל תואר שני בעבודה סוציאלית ויועץ נישואים, נשוי ואב לשני בנים – מנחים בעדינות כמעט בלתי מורגשת את פגישות החיפוש והבירור, ומרגישים "כמי שמשאירים שריטה על העולם", כמי שהמציאו פטנט ייחודי, שנותן פירות כבר יותר מארבע שנים: כתוצאה מהמפגשים של המרכז להורות אחרת נולדו שבעה ילדים ועוד שניים בדרך. "אני כבר יכולה להגיש שטר לפירעון", אומרת בר- אור, שהגתה את הרעיון לפני שש שנים. היא ליוותה את הקשיים שחוו כמה מחברותיה הטובות המגדלות ילדים במשפחות חד- הוריות, ואת חבריה ההומוסקסואלים שרצו ילדים, ונראה לה "שיוכלו להיות אבות נהדרים", ואמרה לעצמה – למה לא לחבר בין שני הצרכים הללו.

"כשהקמנו את המרכז", היא משחזרת, "הרגשנו שמדובר במעשה חתרני, במעשה שהוא איום על המוסכמות. מצד אחד, מרכז שידוכים בצורה הכי ירודה של העניין, ומצד שני משהו מהפכני לגמרי – לקחת את המאניה היהודית-ישראלית של 'פרו ורבו' ולעשות הפוך על הפוך. אתם רוצים ילדים? בבקשה. כל מי שרוצה להיות הורה, בלי קשר ליכולתו או רצונו לחיות עם בן זוג, יכול לממש את זכותו להורות. אצל היהדות הדתית התחברו לצורכי הולדה דרך הצו של קדושת חיי הנישואים. אנחנו לוקחים את המרכיב של התחברות לצורכי הולדה, ומשמידים את האלמנט של קדושת חיי הנישואים".

עד שהרעיון הזה קרם עור וגידים ושבעה ילדים (בינתיים), עברו בר- אור ושביט הריון מורכב וארוך. "פעם בשבוע, במשך שנה שלמה, יחד עם עורכת הדין דליה אונגר, ישבנו וטחנו את הרעיון, מבחינה חברתית ומשפטית ובעיקר מהבחינה האנושית". הם התחילו עם כתיבת פרוספקט שאותו חילקו בכנס של רכזי יחידים בתנועה הקיבוצית והמשיכו ל"אגודה לשמירת הזכויות של ההומוסקסואלים, הלסביות והבי- סקסואלים".

שביט: "עשינו גם כמה טעויות רציניות בדרך. קודם כל, בכך שפרסמנו מודעות בכל מיני מקומות וקיבלנו התנשפויות בטלפון מכאלה שלא הבינו כראוי למה אנחנו חותרים". טעות אחרת, אומרת בר- אור, הייתה ההחלטה להעביר בין האנשים מספרי טלפון, כשהיא השדכנית. "סבלתי כל רגע. מה אני יודעת באמת על צרכים של אנשים להתחבר זה לזה?" חודשיים בדיוק ארך השלב הזה עד שהחליטו לזמן את הנרשמים לפגישה קבוצתית פעם בחודש. מהר מאוד התברר שחברי הקבוצה ההולכת וגדלה בהתמדה רוצים להיפגש לעיתים יותר קרובות, פעם בשבועיים לפחות, ושהם רוצים לדבר על הקשיים שלהם ולהכיר את האחרים כדי לחפש לעצמם בני זוג תוך כדי פגישות.

"בעצם", אומר שביט, "המצאנו סוג של קבוצה שלא קיימת בספרי הפסיכולוגיה – קבוצת רכבת (נכנסים ויוצאים לפי הרצון הפנימי) גדולה (בין עשרה לעשרים איש) ודינמית. הרכבת והגודל בעצם היו אמורים לפגוע באינטימיות ובעומק, אבל אנחנו מופתעים כל פעם מחדש, שלמרות העובדה שאנשים מתחלפים – התכנים מעמיקים". בר- אור: "אני חושבת שהבגרות של הקבוצה היא בגלל שנינו, אנחנו עשינו דרך ארוכה, ואנחנו יודעים היום יותר לאן להנחות את האנשים".

תינוק ראשון אחרי שנתיים

השיחות בפגישות נסבות בעיקר על הקשיים והכאבים שבאיבוד הפנטזיות, הוויתור על הורות רגילה אצל הסטרייטיות, וההתמודדות עם מערכת נוספת של יחסים אצל הומוסקסואלים, שהתקשרות לצורך הורות יכולה לפגוע בבן הזוג שלהם. בחודשים האחרונים מתחילות להתגבש תת קבוצות, לזוגות שנעשו הורים לילדים ומתמודדים עם בעיות שלא נצפו מראש, וקבוצה של אבות לילדים שגילו את ההומוסקסואליות שלהם במשך הנישואים והם עומדים לפני יציאה מהארון. מלבד זאת מציעים שביט ובר-אור יעוץ אישי וזוגי לאנשים שלא רוצים לבוא לפגישות, אבל מעוניינים בילד.

שנתיים לאחר הקמת המרכז נולד התינוק הראשון. בר- אור: "לא עצמתי עין בלילה שלפני. הרגשתי שאני עומדת להיות סבתא. וכשהייתי בברית שלו זה היה כל כך מרגש לראות את הסבים והסבתות המאושרים, שזכו לנכד אחרי שכבר היו די מיואשים. זאת הרגשה נהדרת להיות מי שיוצר חיים, ילדים בשר ודם ומשפחות שמחות".

בר- אור היא הממיינת את המועמדים למרכז ומבהירה להם את הקשיים הצפויים. "לסטרייטיות אני מסבירה שהן הולכות להתגבר על מות סינדרלה, על הפנטזיה של התאהבות והתחתנות וילדים ואושר ועושר. זה תהליך של אבל. אני גם מציגה להן את האפשרות שיתאהבו בבן הזוג שלהן ההומוסקסואל, כחלק מהקשר שנבנה ביניהם, ואז יחוו אכזבה של התאהבות שאין לה תוצאות. הגברים צריכים לדעת שכשהם בוחרים מישהי להיות האמא של הילד שלהם, גם אם אינם נמשכים אליה מינית היא אשת חייהם, ואם היא תצא עם גברים אחרים הם עלולים לקנא קשות. בעיה אחרת היא הצורך להשקיע ביותר ממערכת רגשית אחת". שביט: "יש לא מעט בעיות כשהזוגיות לא בשלה מספיק. זה קורה כשהחד- מיני לא יצא עדיין מהארון מבחינת משפחתו הקרובה. אנחנו קבענו כלל ברזל: אסור להכניס את הילד לעולם של סודות. הורה שלם בדרך חייו – ייגדל ילד בריא בנפשו".

כמה זוגות התחילו ונכשלו?
בר- אור: "הרבה. בהחלט הרבה. הקשר הזה קשה ולא מתאים לכולם. הרבה נשים יוצאות מהמרכז ופונות לבנק הזרע, אבל לפחות הן עושות זאת אחרי שעשו בירור עמוק עם עצמן בפגישות במרכז. יש גם גברים שמחליטים לוותר על ההורות, או שדוחים אותה בשל תחושה שאינם בשלים עדיין".

כמה אנשים עברו דרך המרכז?
בר- אור: "בין מאה וחמישים למאתיים. עד עכשיו, עשרה אחוזים מימשו באמצעותנו את ההורות". הנרשמים: הנשים בגילים 40-30, רובן סטרייטיות ומיעוטן, בדרך כלל הצעירות יותר, לסביות (עם ובלי מערכת זוגית). הגברים בגילים 30- 48 , כולם הומוסקסואלים.

הפסח האחרון שלי לבד

עד שנכנסה להריון, נהג רועי ללטף את הילה על הראש. היום הוא מרבה ללטף את הבטן. רועי והילה בהריון בחודש החמישי. שניהם תל אביבים והם גרים בשכנות, מטר משינקין. היא סטרייטית בת 35 שעובדת בחברת הדרכה. הוא הומוסקסואל בן 35, מעצב. לפני שנתיים גמר מערכת יחסים ממושכת עם חבר, מודע לאפשרות שיווצר משולש או מרובע וחושש ממנו. "זה מפחיד. קשה היום להכניס עוד בן אדם לחיים, בגלל שאלת הפנאי הרגשי. אני רואה איך זה מקשה עלי כבר היום ביצירת קשר נוסף". הילה: "שלא לדבר על העובדה שעוד מעט יהיה ילד שנשקיע בו אנרגיות רגשיות עצומות, ויביא לכך שהקשר ביני לבין רועי הוא בעצם קשר לכל החיים".

רועי: "הגיי יודע שמערכת עם בן זוג לא מובילה למשפחה, ולכן בדרך כלל מערכות היחסים לא ארוכות, ופה המעורבות היא לכל החיים. חוץ מזה, נשים לא קיימות בחיים שלנו, שלא לדבר על אישה בהריון ממני. זה עשה לי זעזוע עמוק, למרות שנכנסה לי לחיים אישה נפלאה, עם כל האספקטים הנשיים הנלווים לכך. אני גם רוצה להודיע בזאת על תוצאות הבדיקה שעשיתי במסעותי בשנה האחרונה בחו"ל: לא באירופה ולא בארצות הברית אין מי שמעלה על דעתו חיבור כזה. הגייז מרוכזים להם בגטאות בפאריס, באמסטרדם ובכל מקום אחר, קונים באותן
חנויות בגדים, אוכלים באותן מסעדות, סגורים בעצם מהעולם הרגיל. לא עולה על קצה דעתם להעמיד צאצאים. בארץ, לעומת זאת, המשפחתיות כל כך חזקה, והחברה יותר קטנה, ואולי גם אנחנו, ההומואים, התבגרנו במידה מסוימת בהוויה הגיית שלנו. כשסיפרתי על זה למישהו בפאריס הוא כמעט נחנק. בעוד שבארץ התגובות ברובן נלהבות".

למרות שזהו קשר אינטימי עמוק עם אישה? 
רועי: "יותר מכך. יש כאן אספקט מסוים של מיניות שלא קשור לאקט מיני, או אקט מיני בלי ארוטיות. משונה משהו בהחלט. אבל ההרגשה טובה, כי אני עושה משהו שרציתי כל כך. כשגיי יכול לעשות ילד, זה הישג גדול".

היו לך הרהורי חרטה תוך כדי התהליך? 
"לא היו בכלל. הבחירה שלי בהילה הייתה ברורה מאוד. עשינו היכרות של חצי שנה כדי לתפוס ביטחון".
הילה: "אנחנו מעורבים מאוד כל אחד בחיים של השני, וזה המאפיין אותנו. אחד הדיונים שלועסים אותם עד מוות בקבוצה הוא 'היחסים לאן'. יש אסכולה שדוגלת ביחסים קרירים, וישנם היחסים שלנו, שמתחילת הקשר היו צפופים ואינטנסיביים ומתאימים לאישיותנו, וכך גם כשהגענו לבעיות – לא היינו נעולים והצלחנו לדון בהם בפתיחות".

אילו בעיות, למשל? 
רועי: "הילה לא הכירה בכלל את העולם הגיי שבתוכו אני חי. מיום ליום יותר נוח לי לדבר אתה ולשתף אותה במה שקורה שם, מעבר לחומות. זה, בצד קביעת הגבולות של הקשר. הרי אנחנו לא זוג נשוי".

איך הגיבו המשפחות שלכם? 
הילה: "אצלי לא הייתה בעיה בכלל. אימא שלי הייתה זאת שהראתה לי את המודעה של המרכז ב'עכבר העיר'. וחוץ מזה, לא מעניין אותי מה חושב מי שהעניין לא מוצא חן בעיניו. אני אף פעם לא מתרצת את ההוויה והנוכחות של רועי, וגם לא נהגתי לתרץ את מצבי כשהייתי לבד. הסביבה הקרובה שלי תומכת מאד".

רועי: "להורים שלי זה היה אושר גדול. קודם הם התרגלו למחשבה שאין נכדים ממני ופתאום יהיו. האמת? אימא שלי תמיד פינטזה שאולי אולי אתחתן. כשהקשר בינינו התחזק הכרתי להם את הילה בתור ידידה, ואימא שלי מיד אמרה שהיא נורא מוצאת חן בעיניהם. בראש השנה עוד לפני ההריון, קניתי שוקולד 'גודייבה', כינסתי את המשפחה הקרובה לפני שהגיעו שאר האורחים, ובישרתי להם שהכרתי את הילה ב'מרכז להורות אחרת', ושאנחנו מתכננים לעשות ילד. אימא שלי ממש זינקה עלי בחיבוק היסטרי, ואבא שלי היה בשוק. מהר מאוד האהבה להילה לבשה ממדים מפלצתיים".
הילה: "את החגים והחופשות הבאות אנחנו מתכוונים לעבור ביחד". רועי: "בליל הסדר, אני זוכר שאמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יכול להתאייד ולחגוג עם חברים. אז אכלנו והתמסטלנו. הפסח האחרון שלי לבד".

רומנטיקה בלי מתח מיני

הילה לא הזדרזה להחליט. "בפעם הראשונה שהגעתי למרכז הייתי בת 23", היא מספרת. "אחרי השיחה עם רחלי בר אור הלכתי לעכל ולחשוב, וחשבתי שנה שלמה על כל האופציות. בנק הזרע, אימוץ, התבשלתי במיץ של עצמי. יצאתי כמובן עם גברים סטרייטים והיה לי קטע פסיכי כזה, שהבחור הבא יהיה האביר על הסוס הלבן. מצד שני היה לי ברור שאין מה לחכות למושיע כי אני לא מהנושעות, וגם אם אמצא מישהו בסיטואציה שבה אני נמצאת עכשיו – מה רע? חזרתי למרכז כי הגעתי למסקנה שלא אוכל לגדל ילד לבד, בלי אבא, למרות ההבטחות לתמיכה בגלל שאני מגיל שבע הייתי בלי אבא. הרגשתי שהמרכז מתאים לי, ומאז שהגעתי ועד שהכרתי את רועי לא בבית, עבר הרבה זמן". זאת הייתה הפעם הראשונה בחייה שהיא הייתה זאת שהתקשרה אל גבר. "שאלתי אותו: 'קפה?' והוא אמר: 'לא, מסיבה בערב'. ויצאנו ל'שחיתות', למסיבה שהיו בה הרבה גייז ומעט רגילים. דיברנו הרבה ולא כל כך רקדנו. בקיצור, אני עשיתי את הצעד הראשון. אין מתח מיני ואין הברוגזים האידיוטיים וההיעלבויות שעל רקע מיני".

ומתחים אחרים שבין בני זוג? 
״זה שאנחנו לא זוג רגיל, זה לא אומר שאני לא אוהבת את רועי. אני אוהבת אותו מאוד, אבל לא מצפה ממנו למה "זה שהוא לא יכול לתת לי".

במובן מסוים יש פה משהו לא מאוזן. הוא לא נמשך אלייך, אבל איך את שולטת במשיכה שלך אליו?
רועי: "זה קורה לכל זוג במרכז. אני הייתי בהתחלה במתח ובחרדה שהיא לא תפתח אשליות". הילה: "רועי נרגע די מהר. ראה שאני לא קופצת עליו בלילה. שרדנו שתי חופשות ביחד".

איך הסכמתם על חוזה? היו מריבות? 
רועי: "ממש לא. ראינו דברים בצורה דומה. מהמרכז קבלנו שני סוגי חוזים, קראנו לבד וקראנו ביחד. סימנו נקודות לבירור, וניגשנו לעורך דין שמתעסק בנישואים חד מיניים. הוא הקדיש לנו המון זמן, והעובדה שהוא אבא בעצמו, עזרה בהצגת שאלות שלא צפינו. הוא חידד לנו הרבה דברים".

בתוך האידיליה מצופת הסוכר שאתם מתארים, מקננת גם איזו אי-הסכמה גדולה? 
הילה: "כרגע? אין. רחלי (בר- אור) רצתה שנריב, כדי שנראה איך אנחנו מצליחים להתגבר על כעסים, אבל לא היו לנו ריבים".
רועי: "בנסיעה לחו"ל היה לנו מתח נוראי ורבנו, וגם היה לנו עימות על אופציות המגורים. יש לנו מחשבות לגור ביחד בתקופת הינקות של הילד".
הילה: "אנחנו משקיעים המון בהבנת הסימנים הבלתי מוכרים של כל אחד מאתנו. רועי, למשל, חשב שיש לי משהו נגד אורח החיים הגיי שלו, כשאני בסך הכל הרגשתי לא טוב והיה לי פרצוף תחת. למדתי שעדיף להגיד שסתם נאחס לי היום ואין לי מצב רוח, מאשר להשאיר את זה לפירושים".

רועי: "הילה היא אחת הנשים הכי פחות מנג'זות שאני מכיר. הרבה פעמים כשאני חוזר מהעבודה אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. בן הזוג הקודם שלי לא היה יכול לסבול את זה".
הילה: "בהתחלת ההיכרות שלנו לא ידעתי איזה סוג גיי הוא, וגם חשבתי שאני לא רוצה שיהיה בינינו משהו מיני, כמו שקרה לכמה זוגות במרכז. חששתי שזה יהרוס את היחסים. אם היינו שוכבים פעם אחת למשל, אני הייתי עלולה להיעלב. כשיש מערכת נטולת סקס ופתאום יש קטע – זה פשוט לא לעניין".

כשהייתם בחופשות בחו"ל ביחד, לקחתם חדרים נפרדים? 
"לא".

זאת אינטימיות עמוקה מאוד, אפשר לומר? 
הילה: "אנחנו גם תולים את התחתונים והחזיות על אותו חבל כביסה. אין בעיה".

רועי: "אני מתייחס לשדיים כאל שני גושי הזנה ותו לא".

אבל במובן מסוים יצרתם יחסים רומנטיים? 
רועי: "יש אהבה וחום וקשר, אבל זה סוג אהבה אחר. רומנטיקה לא רומנטית".

הייתה לי לחלוחית בעיניים

לפעמים אנשים מתייחסים אליהם כאל זוג רגיל. "אני ישר מתקן, כי זה מפריע לי", אומר רועי. "מיד מודיע שהיא לא אשתי ולא בת זוגי, אפילו אם אני מרגיש שזה טרחני לבלבל את הראש לפקיד קבלה במלון בחו"ל".

מצד שני, לקחתם חדר אחד לשניכם.
רועי: "אז מה? אני לא רוצה להתכחש להיותי הומוסקסואל. זה ממש מפריע לי". 

הילה: "גם אני מתקנת. למה שיעשו טעות? חוץ מזה שלא ויתרתי על האופציה להכיר בן זוג רומנטי. אצל רועי זו בעיית זהות. אצלי לא".

איך נכנסת להריון?

הילה: "היינו אצל רופא שהסביר לנו מה לעשות וצייד אותנו בקופסאות ומזרקים מפלסטיק".

רועי: "אני הלכתי לשירותים והרגשתי מוזר מאד: אישה מחכה לי ואני צריך לאונן בחדר ליד. אף פעם לא אוננתי בסביבה נשית. ברגע שגמרתי הבאתי לה את המזרק וברחתי משם כל עוד רוחי בי. זאת הייתה הרגשה מאוד משונה".

הילה: "תייקנו את הקטע די מהר והפסקנו לחשוב עליו גם כשהיה לי איחור רציני במחזור". 

רועי: "לא העליתי על קצה דעתי שילך לנו במכה ראשונה". 

הילה: "אני דווקא כן. הרופא אמר לנו: אל תהיו אובססיביים ואל תרוצו לקנות ערכה לבדיקה עצמית מיד בפעם הראשונה. אחרי עשרה ימי איחור עשיתי בכל זאת בדיקה עצמית והתוצאה לא הייתה ברורה, אז הלכתי למעבדה פרטית, והתשובה הייתה 'חיובי חלש'. מה זה? שהרופא שלך יגיד לך. והרופא שלי אמר שזה כנראה כן, אבל שאעשה עוד בדיקה כעבור שבוע. בבדיקה השניה יצא 'חיובי חזק' אז סיפרנו למשפחה וחברים קרובים שבאו לברך ושתינו שמפניה".

רועי: " הייתי שיכור ונרגש וחרד. ממש כמו בסיפורים". 

הילה: "ונכנסנו אז לריטואל הרפואי. חוץ מאשר לאולטרה-סאונד הראשון, שהיה וגינאלי, הוא בא לכולם". 

רועי: "אני מודה שבפעם הראשונה שראיתי את הבן שלי שם בפנים, הייתה לי לחלוחית בעיניים. מצד שני אני מרגיש כמו ילד בן 17 שהכניס מישהי להריון".
הילה: "יש קטע מסוים של חוסר התחברות, אני כבר מרגישה אותו". 

רועי: "מצד שני התחלתי בזמן האחרון ללטף לך את הבטן". 

הילה: "כן, קודם הוא היה מלטף לי את הראש. אבל מאז שיש אולטרה-סאונדים ונתנו להורים עותקים – הוא מלטף לי כל הזמן את הבטן".

מה נספר לילד?

אצל אלי ויעל אין בכלל ליטופים הדדיים. הם שומרים חזק על מרחק. אלי בן 48, בעל מקצוע חופשי, ויעל בת 38, מזכירה, כבר אחרי הלידה. יש להם תינוק בן חודשיים. אלי חי עם חבר עשרים שנה. "רק בשנים האחרונות התחלתי לחשוב על ילד", הוא אומר, "וזה התחיל ממש להפוך לנושא מטריד. אני גם לא הייתי בסביבה של גייז שיש להם ידידות. לי לא היו בכלל. חייתי בתוך בועה שלא היה בה מקום לנשים. כשהמרכז קם – קראתי עליו כתבה, אבל לא עשיתי שום דבר. רק לפני שנתיים וחצי הצטרפתי".

והתחלת את שלב הלבטים?

"ממש לא. גמרתי אותם. הייתי מבוגר יותר מכולם ועם בן זוג של הרבה שנים, ונקודת המוצא שלי הייתה יותר נינוחה".

יעל הייתה הבחירה הראשונה שלך? 

"דווקא לא. פגשתי מישהי, ויצאנו כמה פעמים, וזה לא נראה לי".

איך הגיב בן הזוג שלך על ההחלטה? 

"בתמיכה מלאה".

גם הוא רוצה ילד? 

"כן. הוא מתכנן, אבל לא דרך המרכז. אין לו סבלנות לדינמיקות קבוצתיות".

יעל: "הוא אוהב מאוד את התינוק שלנו".

אלי: "לי הקבוצה דווקא כן עזרה. כי דיברו שם על כל סצנריו אפשרי".

איך את הגעת למרכז?

יעל: "בחמש השנים האחרונות לא היה לי בן זוג קבוע. בערך בגיל 32 הבנתי שקשר זוגי לא ילך. רומן ארוך קודם לי הסתיים במפח נפש, ואחריו החלטתי שאני רוצה ילד, ונתתי לעצמי זמן עד גיל 36 כדי למצוא שהיה בן זוג. כשזה לא הלך, נכנסתי למרכז כי מראש ידעתי שאני רוצה אבא לילד. היה לי ברור שמשום בחינה – נפשית, כלכלית ופיזית – אני לא מסוגלת לגדל ילד לבד. כשבאתי לראיון והסבירו לי שמדובר בגברים הומוסקסואלים, לא נבהלתי".

והמשפחה שלך? 

"סיפרתי רק לאחיות שלי ולחברות קרובות".

להורים לא?

"לא. לא סיפרתי. אימא שלי יודעת, אבל לא ממני. בשלב מסוים היא התחילה ללחוץ שאני אעשה ילד, ואני אמרתי שיהיה לי בקרוב, כי כבר הייתי בקשר עם אלי, אבל לא אמרתי לה שהוא הומוסקסואל. גם כשנכנסתי להריון היא ידעה שהאבא של הילד הוא אלי, אבל לא שהוא גיי. עד היום היא לא שואלת אותי. היא שאלה את אחותי אם אלי גיי ואחותי נבהלה, אמרה כן, והעבירה נושא. כשהייתי בהריון, אלי בא לארוחת ערב במשפחה שלי, וזה היה מביך מאוד. לאבא שלי היה קשה, בגלל שיש לי אחות שהיא חד- הורית, ובשבילו שתי בנות לא נשואות זאת מכה".

הוא אמר לך משהו?

"לי לא. הוא, אגב, מטורף על הנכד שלו".

אלי היה הבחירה הראשונה שלך במרכז?

"היה לי קשר קצר עם מישהו אחר וזה לא הלך. אבל בתוך חודשים ספורים הכרתי את אלי, ואחרי חודשיים-שלושה החלטנו שהולכים על זה".

אלי: "מאוד מצא חן בעיני שיעל מבינה לעומק את המערכת הזוגית שבה אני נמצא, בעוד שיש במרכז לא מעט נשים שמחפשות זוגיות".

יעל: "לי חשוב מאוד שהקשר הוא רק לצורך זה".

אלי: "היו זוגות שהיו להם ממש בעיות על רקע זה. היה אפילו זוג שנוצר אצלם משבר כשהבחורה התאהבה בו".

איך הגיבו במשפחה שלך?

אלי: "נהדר. נהדר. אחותי הייתה בסוד העניינים משלב מוקדם, וכולם כולם התלהבו ותמכו. ההורים שלי אוהבים מאוד את יעל". 

טוב, היא הביאה להם נכד.

אלי: "לא רק הנכד. יש להם חמישה. הם רצו שלי יהיו ילדים. גם החברים וגם במקום העבודה שמחו מאוד".

מה הפלא? להומוסקסואלים זה הפתרון האידיאלי.

יעל: "כן, אבל גם בשבילי זה פתרון אדיר, כי הבנתי בשנים האחרונות, עם כל הכשלונות שלי, שבן זוג סטרייט כלבבי אני לא אמצא, במיוחד ככל שעולים בגיל. או שהם נשואים מדי, או צעירים מדי".

איך נכנסת להריון?
"בפעם הראשונה הייתי ממש במבוכה, אבל התגברנו בעזרת בדיחות". 

אלי: "רציתי לעשות את זה מה שיותר״… יעל: ״מהר. ניסינו כמה פעמים בבית, ולא הלך. קשה לתאר איזו אכזבה הייתה לי כשלא נקלט בפעם הראשונה. ממש נכנסתי ללחץ".

יעל: "גם אני הייתי במשבר". 

אלי: "הייתי גם די לחוץ בקשר עם בן זוגי. היה לי מאוד חשוב שהוא לא ייפגע, ולא ירגיש מקופח בגלל הקשר החדש". 

יעל: "יצאנו הרבה לסרטים ומסעדות, אבל בעצם לא חיפשתי את זה". 

חשבתם מה יהיה התפקיד של בן הזוג של אלי במערכת הזאת?

אלי: "נראה. קשה לתכנן". 

יעל: "הוא חבר של אבא, וימשיך להיות בן הזוג של אבא".

הוא יבוא לחגיגות בגן, למשל?

יעל: "לא, מה פתאום?"

אלי: "חכי, נראה. לא דיברנו על זה עדיין".

איזו אינטימיות יש ביניכם?

אלי: "לא ממש אינטימיות. יש לנו קשר טוב מאוד מהרגע הראשון". 

יעל: "זה שאין מתח מיני – מאוד מקל. אבל אני, בגלל האופי שלי בכלל לא מתביישת. אלי היה אתי באולטרה-סאונדים והיה אתי בלידה. ואני מסתובבת בבית בתחתונים וחזייה ולא עושה חשבון". 

אלי: "אני דווקא כן הייתי במבוכה". 

איך את מרגישה בבית של אלי ובן זוגו?

יעל: "בסדר. אני מרגישה חופשי לעשות לי קפה". אלי: "אנחנו רוב הזמן כאן. הבית של יעל הפך לבית שני שלי. יש לי מפתח מאז ההריון". 

ומה אתם מתכוונים לספר לילד?

אלי: "לא יודע. אבל אולי נצטרך עזרה". 

יעל: "בגלל שאני לא מסוגלת לעמוד מול אימא שלי, ברור לי לגמרי שתהיה בעיה איך אני אעמוד בפני הילד. אני בהחלט מוטרדת". 

חמישה חודשים בלי תוצאות

נעמה, בת 38, עובדת בפרויקטים חינוכיים, רחוקה מאוד מטרדותיה של יעל. היא טרם מצאה בן זוג. לפני שנתיים ביטלה חתונה שבועיים לפני המועד, כשהכל כבר היה מוכן. המשבר הוביל אותה למחשבה שאפשר לעשות הפרדה בין הורות לזוגיות. בשלב מסוים ניהלה שיחות עם ידיד סטרייט על הורות משותפת, "אבל כשהעניין הפך מעשי, הוא נבהל". 

אחרי כמה ימים הרימה טלפון למרכז, התקבלה לראיון, ושמעה שהמועמדים הומוסקסואלים. "זה לא הרתיע אותי אבל היה מדובר במשהו שלא ידעתי עליו קודם, ולא חשבתי עליו. החלטתי ששווה לבדוק. זה היה לפני חמישה חודשים בערך״.

כלומר היית בעשר פגישות. מה עבר עליך שם?

"חשבתי שהמפגש יהיה שונה מהיכרויות רגילות, וגיליתי שיש אותן מבוכות כמו בדייטים – מי יתקשר למי, וזה קשה באותה מידה. אותם קשיים של יצירת קשר, של איך לגשת. אותם קודים. כשבאתי לשם בפעם הראשונה אמרתי לעצמי, טוב, אני מיד אבחר ואסגור עניין, וראיתי שמי שאני רוצה – לא רוצה אותי ולהיפך, ואם הוא לא רוצה אותי – אני נפגעת. גם היום אני מרגישה קושי גדול".

עם כמה גברים נפגשת?

"ארבעה. וכלום לא יצא מזה".

ניסית, לפני שבאת למרכז, ללכת לבנק הזרע? 

"אני לא רוצה. זה נראה לי בעייתי. קשה מאוד לוותר על דמות האב. לא רק במובן של מפרנס נוסף ושהילד יוכל להגיד שיש לו אבא, אלא בכך שיש שותף. וחשוב לי שיהיה חבר אמיתי".

מה מידת הפתיחות בפגישות?

"ציפיתי ליותר. ציפיתי למשהו כמו תהליך פסיכולוגי, דינמיקה קבוצתית. אבל לכאן אנשים באים עם הגדרת מטרה ולכן עם גבולות שלא עוברים אותם, כי זה מתחיל לאיים. מצד שני, קורה לאנשים משהו. היה מישהו ששתק חמישה חודשים ופתאום התחיל לדבר, ואין ספק שמבחינתו הוא עבר תהליך עצום. הייתה לנו פעם שיחה בקבוצה על הזהירות הזאת שלנו, לא להביא יותר מדי אינטימיות, וראינו שבעצם את הדברים האלה אנחנו מביאים לפגישות האישיות. שם חושפים את המשפחה, העבודה, המצב הכלכלי".

למדת משהו מהפגישות בקבוצה?

"קשה להגיד, למרות שציפיתי. פה הכל יותר מחושב, יש יותר בדיקה של דברים. אני בודקת, למשל, אם הוא מספיק יפה, לא קצר רואי, גבוה, אינטליגנטי, מנומס. שהילד לא יהיה שמנמן. ביקורת שלא קיימת כשמתאהבים, כי האהבה מפצה. נוצר מצב שלקראת כל פגישה אני מרגישה כבדה יותר, בגלל ההתמודדות הזאת עם הקשיים של עצמי. וככל שעובר הזמן הכוחות הולכים ואוזלים. בהתחלה היו לי הרבה אנרגיות לפגישות". 

מה המסקנה שלך מהעייפות הזאת?

"היא תעבור. אני חייבת להמשיך. כבר קרה שפעמיים לא באתי. למרות שהיו לי תירוצים טובים, ידעתי שאני לא זקוקה למנוחה". 

אם את לא באה, את מפסידה גברים חדשים.

"זה נכון, אבל אני לא יכולה לחיות עם המתח הזה. אני מאמינה שמה שצריך לקרות – יקרה״.

תחושה של לבד

רותי, בת 39 , מזכירה, גרושה, ממש נדחפה על ידי סביבתה לפנות למרכז, אבל בסביבתה לא יודעים שזהו קשר עם הומוסקסואלים. בתוך זמן קצר יצרה רותי קשר עם אחד הגברים. הם ניסחו חוזה ועשו ניסיונות להיכנס להריון.

"הספקות התחילו להתעורר בי אחרי הפעם הראשונה שהחלפנו מזרקים, ואחרי הניסיון השני היה לנו ריב גדול שלא יצאנו ממנו. הוא נפגע מזה שאמרתי שקשה לי העניין של להיות לבד, בעוד שהוא חי עם בן זוג קבוע כבר הרבה שנים. הוא גם התאכזב מאוד שלא מיהרתי לדחוף את החבר שלו למשפחה שלי".

הוא ממשיך לבוא לקבוצה?

"כן, והוא בחור ממש בסדר. נחמד, אחראי, ישר, אבל לא חבר. ביקשתי אינטימיות ופגשתי עסק. מהמשבר הזה לקחתי פסק זמן של חודש, וגם אחרי שחזרתי לקבוצה אני עדיין בשיא ההתלבטויות. הניסיון אתו, והשיחות הנוקבות עם בר-אור, הביאו אותי למסקנה שתמיד אני בוחרת גברים שיוצרים אצלי את ההרגשה שאני לבד. שזהו דפוס קבוע אצלי. ברגע שהבנתי, אני רוצה לתת לעצמי צ'אנס למצוא בן זוג רגיל תוך כדי טיפול פסיכולוגי רגיל, שיעזור לי להבין לעומק את הקושי שלי. החלטתי שיש לי בכל זאת שנתיים לבדוק את האופציה".

בגיל 41 להתחיל עוד פעם? הסיכוי למומים גדל כל שנה.

"בדיוק כך. וזאת עוד סיבה למה אני רוצה להיזהר ולהצליח למצוא בן זוג שמערכת היחסים אתו תהיה עמוקה. יש הרבה יתרונות לשיטה של הורות אחרת, אבל גם אם האבא תומך ונפלא – יש תחושה של לבד. מצד שני, הרגשתי במרכז שאני משנה את העולם. יש קבוצה שאני שייכת אליה, שיוצרת מוסכמה חדשה. שנושאת דגל מסוים".

דניאל שייך לצעירי הצעירים. הוא בן 30 , פסיכולוג, חי עם בן זוג. לקבוצה הגיע לפני שנה. "אם הייתי סטרייט, בטח כבר הייתי נשוי עם שני ילדים. אני בשל לזה. כשהתחלתי בחיפושים אחרי בת זוג להורות, ידעתי שזה יכול לקחת שנים ולכן חשבתי לנכון להתחיל מוקדם. שמחתי שאני לא היחיד בסביבות השלושים".

מתאים לך אישה מבוגרת יותר?

"אין לי הרבה ברירות. הרוב המכריע הן סטרייטיות שהגיעו לגיל הקריטי מבחינתן: בנק הזרע או הורות אחרת". 

מה עם הלסביות?

"אלו שהגשימו את הזוגיות בשלב מוקדם לא מגיעות. הן לא זקוקות לי. הולכות לבנק הזרע. במיוחד אם הן חושבות שדמות אב לא מספיק חשובה, או שהן לא צריכות גבר כצינור חמצן כלכלי. דיברתי עם כמה זוגות של לסביות, וזה מה שהן אמרו, לצערי, כי אני מעדיף את הקשר איתן".

אבל יש סיבוכים: התוצאה היא מערכת של ארבעה אנשים סביב ילד אחד.

"זה נכון, אבל לסבית יותר קרובה לעניין, אין מתח מיני מלכתחילה. כי מה זה ליצור קשר בלי להיכנס למיטה? עם הסטרייטיות בקבוצה יש קשיים. יש נושאים מודחקים מאוד שלפעמים עולים על פני השטח ומיד בורחים מהם. רובן לא מחוברות באמת. היו קשרים יפים בלי מתח מיני ואחרי כמה חודשים זה התפוצץ בפרצוף – 'אני לא מרגישה טוב, אני רוצה שתבוא אלי עכשיו'. הגבול בין הקשר לבין הארוטיקה מסובך מאוד".

מה חושב בן הזוג שלך?

"שלוש שנים אנחנו ביחד. הוא תומך מאוד בניסיון. הוא בגילי, אבל לא בוער לו עכשיו להביא ילד. אין לי ספק שברגע שתיכנס אישה למערכת שלנו – נעבור תהליך. לכן אני כל כך רוצה שזו תהיה לסבית. אתה זה יהיה יותר פשוט".

עם כמה נשים בקבוצה יצרת קשר?

"חמש. כל הניסיונות היו עקרים. אני ממש שבע אכזבות, אבל לא מיואש. לפני שהגעתי למרכז פרסמתי מודעה ב'העיר' והיו שמונה היענויות. חמש מתוכן היו פרגיות שיצאו מהצבא ואני לא מבין מה רצו. עם שתיים נפגשתי ולא התפתח למשהו רציני. שתיים אחרות היו מאכזבות כבר בשלב הטלפון. אבל יש לי תחושה ברורה שעם הקבוצה זה יקרה בסופו של דבר. איפה שמשקיעים – בסוף צומח".